במשך כמה זמן תירצת לעצמך תירוצים: הוא עובר משהו, זה לא קשור אלייך, זה לא את, זה הוא; זה קשור למישהי אחרת; זה העיתוי הלא נכון. אבל האמת היא שהוא פשוט לא רוצה אותך.
כל כך כואב להבין את זה שעוד פעם מישהו, שאת באמת רצית ובאמת יש לך רגשות אליו לא מעוניין בך ואת אפילו לא מבינה למה. מה עשית. מה קרה. ואז את שוב מתחילה עם המחשבות הרגילות של אני לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק מושכת, לא מספיק טובה ולא מספיק מצחיקה.
הכי כואב שתמיד יש את הספק שאולי אם היינו מנסים, זה היה מצליח. אבל איך אפשר לנסות שהוא בעצם לא רוצה? את הרי לא רוצה להכריח אף אחד ולא רוצה לעשות מעצמך צחוק, יותר ממה שכבר עשית. ואת תוהה מה כדאי? להילחם על מה שאת רוצה או לוותר כבר עכשיו, כי גם ככה הכאב הוא בלתי נסבל.
את מנסה להתגבר ומנסה לחייך לפחות כלפי חוץ. את מנסה להמשיך הלאה, אבל זה לא כל כך עובד. בלילה לפני השינה המחשבות נודדות אליו, החלומות מגיעים אליו והראש שלך לא נח. כל כך עצוב לך, כל כך ריק לך.
את יודעת שהגיע הזמן לוותר, כי ההיגיון אומר ככה. אבל הלב, אוי הלב, הלב אומר אחרת, איך זה יכול להיות שאת רואה את זה בצורה אחת והוא רואה את זה בצורה אחרת. איך זה יכול להיות שזה לא היה אמיתי ושזה כלום. איך זה יכול להיות שאת תקועה והוא כבר המשיך הלאה.
מצד אחד באמת איכפת לך ממנו ואת מאוד רוצה שיהיה לו טוב, שיחייך, שישמח. אבל מצד שני את לא רוצה שזה יהיה בלעדיך. את לא רוצה לחשוב שמישהי אחרת כן יכולה לגרום לו אושר ואת לא. את לא רוצה לחשוב שעוד פעם נכשלת, שעוד פעם את צריכה להתמודד עם אהבה נכזבת. כבר שכחת כמה זה כואב, כמה זה אוכל את הלב. כמה המועקה מפריעה לכל דבר במהלך החיים שלך.
את לא רוצה אפילו לנסות לצאת עם בנים אחרים, כי הפחד משתק אותך והכאב מתיש אותך. לנסות עוד פעם? ואז מה? להיפגע שוב? ואת לא מבינה איך הוא לא רוצה, זה קורע אותך מבפנים למרות שאת כבר יודעת שהוא באמת לא רוצה אותך, הוא כבר המשיך הלאה ויש לו אפילו (כנראה) מישהי חדשה.
את לא מבינה איך נפלת כל כך חזק, ממשהו כל כך סתמי, כל כך לא רציני. ממשהו שמסתבר שהיה חד צדדי. נפלת חזק כמו שמזמן לא נפלת, כמו שלא זכרת שאפשר.
עכשיו? עכשיו, את לא זוכרת איך מתמודדים, איך מתגברים. למה זה כל כך כואב? והאם הכאב הזה באמת שווה הכל? את רוצה להזיז את הזמן, שהכל יעבור, שתשכחי שוב פעם כמה זה כואב... ואוי, זה כל כך כואב.
