יום הזיכרון הוא אולי הזמן הטוב ביותר של הישראלי החילוני לעשיית חשבון נפש; מין יום כיפור חילוני שכזה. כל אחד צריך מדי פעם לעשות את חשבון הנפש שלו, ולשאול מה הוא יכול לעשות, כדי שפחות ילדים בני 19, ילדים שעדיין לא התחילו להריח מימוש עצמי מהו, יהרגו במלחמות ההישרדות שלנו.
אני מאמין שאין מדינאי המעוניין שחיילים ייפגעו, אך לפעמים ניתן למנוע את הפגיעה. אני מאמין שביום הזה, ניתן לחשוב על מה שתרמת למדינה וגם על מה שאתה יכול לתרום, מבלי לחשוב ולו רק לרגע אחד על המשכורת, על כמה קשה ויקר ללמוד כאן ועל הבאסה של ללכת למילואים.
אני חושב על מה שקורה כאן, במדינה פושטת היד שלנו. הממשלה מתחלפת בקצב איטלקי, חברי כנסת רבים על חדרים במשכנם החדש (עם שירותים או בלי, דלת צרה או רחבה). בינתיים את כיסופיהם המיליטנטיים ממלאים נערים שרק לפני חודשים ספורים הותר להם לשתות אלכוהול.
באותו הזמן ובתרבות כל כך שונה, בארצות אירופה המפותחות ובארה"ב, לא חיים את מציאות הפיגועים היומיומית שלנו. שם, ילדים נשארים ילדים עד גיל 21 לפחות. הם אכן יותר ילדותיים, הצבא אכן מבגר. אבל מה רע בלהישאר ילד עוד כמה שנים אם אפשר.
בכל אופן, העובדה שהם לא חיים במציאות שלנו, הופכת את העניין לכל כך תיאורטי. אני חושב שאין ישראלי, שלא מוצא את עצמו משתייך איכשהו למשפחת השכול הלאומית. אני מניח שלכל אחד יש את הדמות שלו, דרכה הוא הופך את השכול הלאומי למשהו אישי יותר ופחות א-מורפי.
חודשים ספורים לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי היחידה שלי הגיעה לג'נין. ע', חייל צעיר שהתחבב עלי מאוד לקראת סוף השירות, נהרג כשניסה לחלץ את חברו הפצוע מקו האש. מאז עולה דמותו בראשי בכל יום זיכרון. בניגוד לכל הטקסים, הסיפורים שמנחיתים עלינו ומגשי הכסף שמשננים לנו שוב ושוב בכל יום זיכרון, ע' חי אצלי בצבעים עזים, חזק בראש.
