זה בערך מה שתשמעו כשתתקשרו לאחת מהמודעות בעיתון לגבי עבודה בחו"ל. נענתי בחיוב לאחת מהמודעות ונסעתי לאנגליה לשלושה חודשים למכור ציורי שמן. אפופת אופוריה של כסף גדול נחתתי בפעם הראשונה בשדה תעופה "סטנסטד" בלונדון לביקור קצר אצל המלכה. כנראה ששטיח אדום שכחו לשים והשמפניה הוחלפה לקפה חסר טעם (אנגלים לא יודעים להכין קפה).
במהירות הבזק הכניסו אותנו לעניינים וקיבלתי "חברה" חדשה והיא תיקייה (קראנו לזה פולדר) כבדה בטירוף, מלאה בציורי שמן שסינים עמלו "קשה מאוד" עליהם. כבר בהתחלה העבירו אותי קורס מזורז בלשקר ולא להיתפס. בואו נגיד שאם לפני זה לא ידעתי לשקר ברמה מקצועית אז עכשיו יש לכם סיבה לחשוש! הצגתי את עצמי ואת הציורים כעבודות אמנות שנעשו בידי ציירים צעירים מאקדמיה לא ידועה ביוון. לי אישית זה לא היה כל כך קל, אבל מה לא עושים בשביל כסף?!
התרפיה הכי טובה שלי הייתה כתיבת יומן. כל בוקר הייתי פותחת בבית קפה עם עיתון יומי והיומן. ביומן תיעדתי את כל החוויות שחיכו לי כל יום אי שם. למשל, יום אחד פגשתי בחור שסתם הלך ברחוב, הוא פנה אליי מתוך סקרנות מה יש לי בתיקיה הגדולה, ואני חייכתי חיוך רחב וידעתי מיד שהוא נפל ברשת. כמובן שהוא קנה ממני תמונה ונגעתי כל כך לליבו שלקח אותי לאכול צהריים ואחר כך קרא לחבר שגם הוא קנה תמונה. ככה, בלי להתאמץ יותר מדי, הרווחתי "ביושר" בערך אלף שקל, נחמד.
יום אחר היה מגניב עוד יותר. זה היה יום שישי והשמש חיממה את היום החדש. כהרגלי אחרי שהביאו אותי לעיר עבודתי הלכתי לחפש בית קפה להתחיל את הבוקר. בדרך פנתה אליי סבתא חמודה שהציעה לי להשתתף במחקר של משקה קל חדש שנכנס לשוק, המחקר יערך כ-20 דקות, בתמורה אני אקבל חמש פאונד וכמה בקבוקי שתייה. כמובן הסכמתי והתלוותי אליה למעין משרד שהיו בו עוד הרבה סבתות שעושות סקרים. הנחתי את הפולדר עם הציורים בצד. בזמן שצפיתי בסרטי פרסומת ועניתי על שאלון, סבתא ביקשה להסתכל מה יש לי בפולדר ואני כמובן ישר פתחתי לה אותו ונתתי לציורים לדבר בעד עצמם. לא עברו אפילו שתי דקות וכל הסבתות שהיו בחדר התנפלו על הציורים כאילו זה לחם בסומליה, ככה מכרתי שלוש תמונות. אלה רק שני סיפורים מתוך אוסף נכבד של שלושה חודשים.
החלק הכי מהנה בחוויה הזאת הוא התרבות המקומית שנחשפתי אליה. כשנכנסתי לביתם של האנשים, למדתי בעצם איך הם חיים. כך למשל למדתי שזמן הכנת ארוחת הערב והארוחה עצמה זה קודש הקודשים, ומי שמפריע להם מגורש. אסור לדפוק בדלת אחרי שיורד חושך מוחלט- זה לא מחונך, אסור לדרוך על הדשא, אסור יותר מדיי להתעניין במכונית שלהם שחונה מחוץ לבית כי זה יתפרש שאתה רוצה לגנוב אותה, תמיד להחמיא לאישה, כי באנגליה היא לובשת את המכנסיים, לשמור מרחק פיזי ולא לעמוד קרוב מדיי אליהם ולהיות סופר מנומס כי אחרת לא ידברו איתך.
האמת שדי נדיר למצאו אנגלי שעדיין לא שמע את הסיפור "הנוגע ללב" של סטודנטים לאומנות שמנסים לתת הזדמנות שווה לכל כיס להיות בעלי ציור שמן מקורי, לכן גם הרבה מהתגובות היו די מתנשאות ומאוד פוגעות. הרבה מן הסוכנים שמציגים את עצמם כסטודנטים לאמנות לא מבינים ולו חצי דבר באומנות, ולכן המוטו הוא תחרטט יותר, הסיכויים שלך למכור יעלו. בכלל, אני הגעתי למסקנה שאם אני לא אלבש דמות מסוימת אני לא אצליח וכך היה הפכתי ל: Vik,The folder princes. אחרי כל מכירה היה טקס של קפה וסיגריה כדי להירגע מכל השקרים שסיפרתי לעוד פתי מסכן שנפל בפח.
באיזשהו שלב הפסקתי לתפוס את אנגליה כחו"ל והיא הפכה לחלק בלתי נפרד ממני. הפסקתי להתפעל מהכנסיות המדהימות שיש בכל עיר, מהפסלים, ניקיון הרחוב, אדיבות אנשים , אוכל תפל , קפה מגעיל וכו'. אפשר להגיד ששדרגתי את עצמי לחלק בלתי נפרד מהנוף האנגלי.
לסיכום, לא הכול היה ורוד שם, מאה אלף לא עשיתי (אפילו לא חצי), את המלכה לא יצא לי לראות, אני עדיין לא מבינה איך אפשר לאכול "פיש וצ'יפס" אבל מה שכן אני די מזדהה עכשיו עם כל הסוכנים שמגיעים אליי הביתה ומנסים למכור לי שטויות, בפעם הבאה שיגיעה אליכם סוכן כזה ובכל כוחו ינסה להקסים אתכם במשהו שאתם ממש לא צריכים, תציעו לו לפחות כוס מים לפני שאתם טורקים את הדלת. תודה.
הכתבה באדיבות ידיעות עמק יזרעאל, עיתון אגודת הסטודנטים, מכללת עמק יזרעאל.
