שעה, יום, שבוע, חודש, שנה. את תרגישי נאהבת. כל דקה שאת לא במחיצתו היא בזבוז. את תרגשי מחוזרת, נחשקת, אהובה. אבל את תחששי ותפחדי שזה לא יימשך לנצח, שהוא יעזוב. חרדת הנטישה שלך תמיד תהיה שם. כל מבט שלא יופנה לכיוונך, יגרום לך לחשוב שהוא כבר לא חושק בך כבעבר.
ואת רוצה להתמסר אליו, לידיו, לנשמתו. הוא יהווה תחליף לאב, אם, אחים, חברים, את לא צריכה איש מלבדו. את צריכה אותו. את רוצה אותו.
הוא יציע לך לעבור לגור ביחד, לבך יפעם בחוזקה, אבל את תשחקי אותה קצת קשוחה, ותגידי שאת לא יודעת. את רוצה קצת עצמאות, זה קצת מהיר. הוא יסתכל עלייך במבט שלא מבין. הרי הוא אוהב אותך. כל כך אוהב. את נבהלת מהתגובה שלו, מהתגובה שלך, את פורצת בבכי.
הוא עוטף אותך בזרועותיו. את מתכרבלת בתוכו. את מתאימה את נשמותייך לנשמותיו. את מרגישה בטוחה. את מרגישה בבית. החמימות הופכת ללהט, הרוגז השתחרר. הכעסים הופכים לתקוות. הוא מתחיל ללטף. צמרמורת אוחזת בגופך, את רפויה. וכמעט מתחילה ללחוש מילות אהבה.
את נזכרת בסרט שראית לאחרונה, שבו הגיבורה כמהה לאהובה, ומתחילה לתהות האם את מרגישה ככה גם. הוא ממשיך לחבק אותך בחום. את רוצה גם.
את יודעת שהוא כמה למשפחה, הוא רוצה להיות אב לילדייך. תפסת אותו משתתף בשיחה עם חברים, שהם גם הורים. את רוצה גם.
את קמה פתאום ושואלת אותו האם הוא כבר אכל, כי נזכרת, שלא אכלת כל היום, ואת רעבה.
הוא קם אחרייך. משתרך. לא מבין מה השתנה. את מביטה בו ויודעת שאת אוהבת אותו, ובאותו הרגע את גם חושבת שהוא השתנה. פעם הוא היה בלתי מושג.
הוא חוזר למיטה, עייף, הוא כבר לא מחכה שתבואי. את משתהה במטבח. את כבר לא רעבה. את סתם מחכה.
את הולכת למיטה, הוא ישן. רגוע. הוא בצד שלו, ידו מוטלת על הצד שלך. את רוצה לחבקו. נכנסת למיטה בעדינות. לא להעירו. מתכרבלת. הוא מסתובב. מפנה לך את הגב. את שוכבת ערה. חושבת, חולמת, מתלבטת, ולבסוף נרדמת.
את קמה בבוקר ומוצאת שהוא כבר לא שם. פוסעת למטבח ורואה אותו יושב, שותה ושותק. את מנסה לדבר, לשבור את השתיקה. הוא לא עונה.
את רואה שהוא מסתכל לכיוונך, אבל לא אלייך. הוא יוצא מהבית.
את מבינה שהוא יודע כבר את מה שממנו פחדת. את מבינה שזה הסוף, שזה נגמר.
