7:30 בבוקר. "בוקר טוב, לה לה לה!" צרוף מילים בלתי ברור בוקע מחלל הבית. אחרי התמתחויות חתוליות המוח גם מתעורר, והוא שולח פקודת הישרדות של דפיקה מואצת על הקירות. "שקט! עכשיו! ישנים כאן!". אוף, המעונות האלה.
7:40 אני מגלה שמתחילים ללמוד בשמונה ורבע. לא יפה מצד המחוקקים לקטוע לי את שעות השינה. אני מרגישה כאילו לא ישנתי שבועיים. טוב, אני ושותף א' הולכים לתפוס טרמפ לקמפוס.
7:42 אין טרמפ.
7:45 עדיין אין טרמפ.
7:47 עכשיו גם אין סבלנות.
"שותף, שתי אפשרויות: אלף, אתה מעיר את שותף ב' ואת האוטו שלו ואנחנו מגיעים בשלום ובזמן אבל בלי חברים, או שתלך לגנוב אוטו מהקיבוץ".
בסופו של דבר, הלכתי להעיר את שותף ב'.
7:50 "בוקר טוב לך...ישנו ביחד? כבר הספקת להתלבש? אאוץ'! למה את צובטת אותי?" השותף השני מייצר מילים של בוקר ללא כל היגיון כשאני מתנפלת עליו בצורה קצת אינטנסיבית
"טוב, אתה צריך להגיע לאוניברסיטה" אני מזרזת תהליכים
"אני? למה?"
"כי אמרו"
"מי אמר?"
"האנשים החשובים! אבל בוא מהר." טוב מאוד שיש אנשים שנמנעים מפעולת החשיבה בבוקר ומשתכנעים כשרואים חיוך וסימפטיה. או משהו כזה..
8:00 אני בקפיטריה. שותף ב' התאושש מהטריקים וגילה שגם הוא לומד בשמונה וחצי לפנות בוקר. מרגישה כמו מתנה לאנושות, אני רק צריכה הילה ושמלה לבנה ואבקת קסמים שתעשה את כולם מאושרים. שמלה לבנה יש, אבקת קסמים לייצור אושר- יכולה להיות ואז גם תהיה הילה. חייבת לתדלק את עצמי בקפה.
9:00 שנה ב' היא תוצר של תובנות שנה א' וסמסטר קיץ, יחד עם מיליון תופעות לוואי: בדיחות ממוחזרות, חומר מאוס וחוסר חשק כללי ללמוד. אני בוהה במרצה ולא מבינה כלום: לא את הנוסחאות על הלוח, לא את השפה ולא את הבגדים שלו. רוצה הביתה
10:02 השיעור נגמר! גל אושר פתאומי מתפשט בגוף, ואני מנצלת את ההזדמנות להעלאת ציון פוטנציאלית: "שלום לך, יש לי כמה שאלות", ניגשתי למרצה יחד עם חיוך מהפנט ונגיעות אקראיות. "כן יקרה, מה תרצי לשאול?" הוא פלט לבסוף, לאחר כמה שניות שתיקה. "למשל, אוהב ג'ינג'יות? סתם. מתי שעת הקבלה שלך? קשה לי להתרכז עם הרבה אנשים סביב". מזל שהמרצים שלנו כל כך נחמדים.
10:10 אני, חברה טרייה טרייה והסנדוויץ' הקפיטרי נהנים מהאיחוד המרגש, אך פתאום תופסת דמות מהחוג שלי את כל שדה הראייה שלי. "סליחה, אתה יכול לזוז? אתה מסתיר לי את השמש" אני פונה אל הדמות בבקשה מלב אל לב. "טוב. אבל קודם תבטיחי לי שתכניסי כתבה שלי לעיתון"
"אוקיי" אני מתחילה לסרוק את האזור בחיפוש אחר פתחי מילוט
"נו, אני רציני איתך. שמעתי שאת העורכת החדשה ואני רוצה להשפיע"
"על מה בדיוק?"
"על העולם. אני וחושב שצריך לפתוח אתר שידוכים במכללה"
"הבנתי. אבל אני לא אינטרנט"
"עזבי אינטרנט. תפרסמי לוח בעיתון של דרושים-דרושות"
"בטח בטח. עוד רעיונות מאת המוח הנלהב?"
"כן. מועדוני מעריצים: הארי פוטר, שר הטבעות, המרצה לפיזיקה גרעינית"
הוא עדיין דיבר בטון של ילד שהזריקו לו היפראקטיביות לתחת כשעזבתי למקום טוב יותר. הדשא של השכנים.
16:00 ישיבת אגודת סטודנטים. הסגן צועק על הגזבר, הגזבר מרביץ לשולחן ולאיש שלידו, האיש שלידו עושה עיניים לפקידה שלועסת מסטיק בקצב פרחולי והיא מנסה לפתח איתי שיחת עומק על לקים. ואני? אני משקיעה בפיתוח מערכת יחסים של טירון כלכלה שנה א'. תוך כדי כך, החצי הרציני שלי מתכתב באס.אם.אסים עם ראש הוועד ומציעה לו הצעות הרות גורל להמשך החיים בקמפוס. החצי היותר בעייתי, מתעמק בשיווק עצמי למנהל חברת כוח אדם, דבר שמוביל אותו להחלטה הנחרצת למנות אותי למדריכת יוגה. אני מבטיחה להקדיש לו את 10 ברכות השמש הבאות
20:00 אני חוזרת מהמפעל לייצור תארים, לאחר יום עמוס בחוסר סבלנות טוטאלית. ניסיתי להיזכר באיזה שיעורים הייתי היום, וגיליתי שרק טעמתי מחלק מהם. זהו, ממחר לומדים. אבל לפני זה, מתפרצת לחדרי הגבריות בכבודה ובעצמה, בידה האחת מפתח לקולנוע הפרטי של הקיבוץ, ותוך שתי שניות אני- ביד השנייה.
