בלי יותר מדי הקדמות ומשחקי צבע וסגנון, הבחירות כבר בפתח, כאן באוהיו שמתחילה להיכנס למצב רוח חורפי ודיוק בשביל זה הגיע מייקל מור כדי להעיר את הסטודנטים.
מור נכנס לאולם ושאגות הערצה נשמעות מכל הכיוונים..זה לא מפתיע..בקנת סטייט קל להיות מעורב פוליטית. כל אישיות שבאה להרצות כאן פותחת תמיד בחשיבות של האוניברסיטה הזו עקב המאורעות שקרו במקום בתקופת מלחמת וויאטנם (4 סטודנטים נהרגו מאש כוחות הביטחון בעת הפגנה נגד מלחמת וויאטנם בשנות השישים).ובכלל קל מאוד לקבל תחושה של שליחות מסוימת בקמפוס גדול.
האולם היה מלא והמראה על הבמה היה איך נאמר, מעט סוריאליסטי. עומד לו מייקל מור לבוש במיטב תוצרת וולמארט עם נעלי ספורט לבנות של שנות השמונים.נראה כמו רד נק מושלם ומסביבו ארבעה מאבטחים מעונבים ורציניים. ומור אוהב את זה. כל כך אוהב את זה, הוא נהנה מההזדמנות לשחק במשחק של הפרסום. כל שישים שניות לפחות הוא מוציא מפיו איזו אמרה חסרת פשר הגוררת מחיאות כפיים סוערות מהקהל. וכך בסופו של דבר נראה האירוע. כמו פפ ראלי אחד גדול.
מור לא מנסה לקנות קולות חדשים אלא בעיקר להלהיב את אלו שכבר איתו. הוא לא חוסך בהשמצות על בוש בכל משפט שני. והקהל מת את זה. רוב הקהל אגב, מורכב מסטודנטים שאוהבים את ההומור הסרקסטי שלו. הוא מקבל הרבה מהקרדיט שלו כשהוא יורד על אחרים..ממש כמו בבית ספר.
הוא אולי צודק בדברים שהוא אומר אבל הוא מוריד את הרמה בגלל החיקויים שלו. האם שווה להוציא חמישים אלף דולר על אדם שעושה חיקוי (מצחיק מאוד אגב) של בוש?
וזה מה שהוא.
מייקל מור הוא קומיקאי. יש לו עקרונות, יש לו את מה שהוא רוצה לומר והוא פשוט עושה מופע סטנד אפ. הוא יורד על רפובליקנים כמו שבמופע סטנד אפ בארץ ירדו על גרוזינים. כולם יצחקו. כי מאוד קל לראות בבוש אדם...איך נאמר..בעייתי.. אבל הכל הופך לדליל עם כל הבדיחות שלו עד שנדמה שאנחנו שם באמת רק כדי לעשות צחוק. באמצע ההופעה מודיע מור על אורחת שהוא הביא עימו. בעודנו מצפים לניקול קידמן שתאיר את החדר. נכנסת לה רוזאן בר. באותה מלתחה שהיא שמרה איתה מימי סידרתה המוצלחת רוזאן מתחילה לדבר על גדולתו של מור שסוף סוף חושף אותנו לאמת האמיתית. רוזאן, הקומיקאית המדופלמת מעגלת את הפינות למור. הקומיקאי המתחיל. אין ספק שהיה מצחיק. אבל הרבה תוכן לא היה שם.
אורח נוסף שמור הביא עימו היה חייל מארינס שהיה בעירק. החייל אינו קומיקאי, סוף סוף.הוא לא מספר בדיחות בלי הפסקה ויש לו טאצ' אישי שכזה שבאמת משפיע..או יותר נכון ,באמת גורם לשנוא את בוש שזו המטרה העיקרית של מור על פי כל הדעות.
עשר דקות אחרי שהמופע מתחיל שלוש נערות עוזבות את האולם . מור מאתר אותן ישר ושואל אותן במיקרופון אם נמאס להן כל כך מהר. אחת הבנות בתגובה מרימה שלט של בוש וגוררת אחריה שאגות בוז.
כיתה ב', כבר ציינתי? מור מצידו מנצל הזדמנות זאת לרדת עוד קצת על מחנה בוש. הוא לא מתרגש משום הערה מהקהל. הוא אוהב את הפשטות הוא מתייחס לאלו שצועקים מהשורות ולכן הם אוהבים אותו .כי הוא כמוהם או אפילו נותן הרגשה שהוא קצת מתחתם.
לקראת סיום מזכיר לנו מור ללכת להצביע .הוא שואל מי לא הצביע בבחירות הקודמות וכאשר מספר אנשים מרימים ידיים הוא ממשיך לשכנע אנשים להצביע השנה. וזה אולי המסר החיובי היחדי שמור מעביר יש לכם את הכוח לשנות. מעבר לזאת..הוא פשוט ממש אוהב לרדת על בוש, לפעמים עד למקומות שאין מהם לאן לרדת יותר.
