שנה א' בתואר הראשון, סמסטר א', כיתה 451 ממוזגת להחריד, ועדיין זה המקום להיות בו ביום רביעי בעשר בבוקר. בגללו. היה בו קסם שגרם לי להרגיש נפעמת ופועמת. דרך עיני המזוגגות הוא נראה כשילוב חלומי של סמכות ועוצמה ששידר גם חמלה אבהית מגוננת ונתונה להשפעות. כרגיל לשעה זו בשבוע, קבוצת בנות מבושמות התגודדה סביבו, כולן כמהות למעט תשומת לב לא-פורמלית. ואז הגיע תורי. החיוך הנבוך שנמרח לי על הפנים הסגיר את כוונותיי תוך אלפית השניה. ידעתי מה אני צריכה ממנו, ידעתי שיש לו כל סיבה לסרב. המילים המבולבלות שלי התקשו להתחבר למשפט. דווקא איתו. דווקא עכשיו. אפס עוצמה נשית ומאה אחוזי הלקאה עצמית. כמה מקסים הוא היה... איך אפשר לשכוח את אותה הפעם, בה ביקשתי מהמתרגל שלי בכלכלה הארכה בהגשת תרגיל בית במיקרו??
פלאש של שלוש שנים קדימה. אותו מילניום ואותו ראש ממשלה. אותו מוסד אקדמי ידוע לשימצה, ואותו קור מחריד בחדר 451, בשעה מאוחרת של סוף היום. הפעם שלושים זוגות עיניים מעריצות לטושות בלא אחרת מאשר בי. בזמן שאני משתדלת להפגין סמכותיות ואינטלקטואליות פמיניסטית, מזדנב לי פלירטוט חתולי עם אחד הסטודנטים שלא מפסיק לבהוט לי בחדווה בפרונט. יש עליה..... מלחששים הילדוד'ס משנה א', מאסטרנטית שווה... יש עליה! הליחשושים בכיתה מלטפים לי בנעימות את האגו בדרכי החוצה לכיוון הקפיטריה. אני מחייכת ביני לבין עצמי בשל מחשבה שאף בר-דעת במעמדי לא יודה בה:זה לא שהם עפר לרגליי, הם רק חושבים (במודע או לא) שזה יעלה להם ציון. וזה גם לא שאני באמת כזאת, טובה ויפה וחכמה. זה רק נדמה להם.
פשוט, מצאתי את העבודה הטובה בעולם. אני מ-ת-ר-ג-ל-ת. שיחיו הקנאים ויסבלו.
אחרי ששעה וחצי של אוננות אגו אינטנסיבית חלפה לה, אני יכולה לרדת על קפה טוב בחדר הסגל הנפרד משאר בית הקפה המיועד לכאלה שהם "רק" סטודנטים. ביתי-מבצרי באקדמיה הפלצנית נותן דיגדוג מלטף נוסף לחשיבות העצמית שלי, פלצנית לא פחות, שמרקיעה שחקים.
אם לשניה העזתי לחשוב שזה לא התפקיד שמשחק כאן, אלא אישיותי המלבבת, האמת מיד התפוצצה לי בפרצוף. אותו המילניום ואותו ראש ממשלה, אותו מתרגל ששישה סמסטרים קודם לכן סובב את ראשי כאילו זה האחרון היה מחובר לגוף אחוז דיבוק. בחילה מאיימת מאיימת לחנוק את גרוני כשאני מבחינה בו. המתרגל המקסים שלי משנה א', יושב מולי בפוזיציה מעוררת רחמים, אם לא להיות אכזרית. פרצופו מוכה הכיעור מחובר לחולצה המעידה על עבר ג'ובניקי בצבא הגנתנו. הוא לועס להנאתו סנדוויץ' כשחתיכה גדולה של חסה תקועה לו בין השיניים, ושביל כתמתם של רוטב אלף האיים זולג על פניו בהחלטיות ומאיים להיכנס לתוך הטי שרט הדהויה והעניה שלו. התדהמה מכה בי כשאני מבינה שהנסיך בעצם כל הזמן היה צפרדע. איך יכולתי להעריץ את יצור הפלצת הזה??? הוא היה מתרגל, זה איך.
והיום אני שם. בעבודה הטובה בעולם.
אם עוד לא הפנמתם למה, אני אפרט קצת יותר.
כשהסגולה היחידה היא יכולת להעביר חומר, הסטודנטים של דורנו טרם הבינו, למזלי, שההבדל היחיד ביני לבינם הוא שאת החומר שהם כביכול אמורים לקרוא, אני כבר קראתי. ובד"כ בתקציר של התרגום. ומה עושים עם שאלות פלצניות? מגלגלים עיניים בהבעה של חשיבות עצמים ואומרים ששאלה כזאת לא תהיה במבחן. סה טו. בתחילת השנה קיבלתי את משאת נפשו של כל סטודנט - חניה חינם בתוך האוניברסיטה, ואת משאת נפשו של כל מאסטרנט - תעודת חבר סגל. העבודה עצמה היא בתוך האוניברסיטה, כך שכל מי שחושב שלעבוד בספריה זה קטע מעולה, להיות מתרגל זה בדיוק אותו הדבר - רק עם סטייל. שלא לדבר על מילגות (אף אחד כבר לא מסתכל על הציונים שלך) והמשכורת (לא רעה בכלל). וזה עוד לפני שהזכרתי את האפשרות להתחכך (גם פשוטו כמשמעו, אבל זה כבר לפעם אחרת) באליטת המרצים שסוללים עבורי את דרך המלך לקריירה אקדמית מוצלחת.
מי שעדיין חושב שיש עבודה טובה יותר, שיקום. ועכשיו שישב, או שיקבל 4 בעבודת סמסטר. מותר לי, אני מתרגלת...!
