לא משנה מה יקרה ביום שני ב- 10:45 אחרי יאיר לפיד, אנחנו נהיה שם. אף מבחן סוף סמסטר / גבר חתיך / שפעת קשה/ חיית מחמד שצריכה להשתין שום דבר לא יכריע אותנו. אנחנו לעולם לא נפסיד סקס והעיר! סליחה עם כל הגברים על הפניה הנשית, אבל רק נשים, וזו לא קלישאה, יכולות להבין לליבן של נשים.
ממש כמו גמילה מסמים, כמו לחזור אחרי שנה וחצי מדרום אמריקה, כמו להיפרד מחבר, כמו לסיים אוניברסיטה: מה עושים עכשיו? איך ממלאים את החלל? איך סותמים את הריק?
מאז בוורלי 90210 לא התפתחה שיגרה כל-כך ברורה, כל-כך יציבה ובעלת משמעות כמו סקס והעיר.
לא אשכח את ימי שישי בצהריים: אני, כונפה בגיל ההתבגרות, חוזרת מהתיכון ולחצי שעה מרגישה שאני ברנדה (טוב, באמת יש לי אח תאום). הייתי מכורה. לא מפספסת אף פרק.
לא אכחיש, גם בגיל 20, אחרי הצבא, היו כמה פרקים שראיתי שוב בערוץ הילדים...
אבל היום, ממרומי שנותי אני יכולה לקבוע שבוורלי הילס היתה אהבת בוסר, פור פליי למה שעתיד להגיע, אהבת האמת:
מדויקת, חושנית, חדשנית, מתאימה פיקס סקס והעיר הגדולה.
נתחיל מהריטואל הקבוע:
סוף סוף יש שעה אחת, בערב אחד בכל השבוע, שבה את לא מדברת בטלפון.
את לא מתקשרת לאף אחת ובאורח פלא גם אף אחת מחברותייך לא מחייגת אלייך.
ביום שני את יודעת שאת מגיעה לשעה עשר ארבעים וחמש כבר אחרי המקלחת, עם הפיג'מה השמיכה ומשהו לנשנש.
הסלון כולו שלך כי לחבר שלך נמאס לראות אותך מריירת על איידן/ביג/ברגר/סמית'.
עמעום קל של האורות והנה זה מתחיל...
מי מאיתנו, רווקות חסרות מנוח, לא ישבה עם חברות בבית קפה או בבר והרגישה שהיא קארי ברדושאו?
מי מאיתנו, נשים חופשיות, לא טיילה בניו-יורק ודמיינה שהיא חלק מתוך פרק?
מי מאיתנו מרשה לעצמה להפסיד פרק של סקס והעיר הגדולה?
וכשנגמר הפרק, זה בכלל לא משנה אם את ישנה באלכסון או שלצדך ישן מישהו:
ביום שני בלילה כשאת צוללת אל תוך שנתך - לבד או בזוג - הריסים נסגרים ומי עולה ובא?
איידן ביג או סמית', תלוי בעונה.
בפנטזיה הקבועה של ימי שני אנחנו מטיילות בפיפט אווניו, לראשנו כובע צמר ורוד ופתטי, שמלה משונה ונעלי עקב הזויות ועדיין הצירוף הזה מושלם. אנחנו כוסיות לפחות כמו קארי ועם ההרגשה המדהימה הזו אנחנו נרדמות.
מחר יום חדש, גם לנו יהיה פעם מחשב נייד, גם אנחנו נשאל שאלות ארוכות ולא ברורות ונרוויח מספיק כדי לקנות 100 זוגות נעליים ב-400 דולר לזוג. הנה סידרה שנותנת לנו תקווה. רצון לחיות.
ומה יהיה עכשיו? יום שני כבר לא יהיה אותו יום שני. כבר לא נחכה לעדי אשכנזי שתכריז "אחרינו סקס והעיר הגדולה".
נכון שזה נשמע נרקוטי אבל זה אכן כך. ומה שהכי מטריד הוא שאין אף אדולן בשטח. שום תחליף זול שינחם.
וזה לא איום אבל הקריז עוד יגיע. בקרוב נאלץ לגשת לסניף הבלוק באסטר הקרוב לביתנו ולחפש את סקס והעיר ב- די וי די.
נכון, אני מודה, אלכסנדר פטרובסקי קצת הרס את הקסם ומערכת היחסים של סמנתה עם סמית' המדהים מעוררת שאלות של אמינות בתסריט, אבל הי, שום דבר אינו מושלם. היופי והחן נמצאים אי שם בפגמים. הזמינו אותי לראות את פרק הסיום באיזה בר תל אביבי עם מסך ענק. אבל עם כל הכבוד לטקסיות, את הפרק האחרון אני רוצה לראות לבד. להיפרד כמו שצריך. בכל זאת שש שנים לא הולך ברגל. מה שבטוח, סקס והעיר תמיד תישאר האקסית המיתולוגית.
זהו, שני הבא אני בספינינג.
שנה שנתיים של ספינינג, כמה ניתוחים קלים ואני קארי ברדשואו.
מקסימום שרלוט...
