כיתה מלאה סטודנטים, שמרחפים להם בינות למזרונים הפרושים על הרצפה. הם נורא מחוברים לעצמם ונורא גמישים, מכירים אחד את השני או מהודו או מהשיעורים בחוג למזרח אסיה. אני מסתובבת ביניהם. נחמדים שכאלה, עושים לי תנועות עם הידיים. אולי מצאתי את מקומי. המורה שלווית נכנסת. היא במדים אחידים של נזיר. בדים מסתבכים לה בין הרגליים, עוטפים לה את הגוף ויורדים לרצפה.
פעם ראשונה שלי ביוגה. כולם עושים או עשו מסביבי בפקולטה, אז הנה אני כאן, מאוד מוכנה לכוון את הצ'אקרות, מאוד חיובית להעניק אנרגיות. "להוריד את הנעליים", אומרת שלווית וכל האנרגיה החיובית שלי מתנדפת פתאום. לא אמרו לי שצריך לבוא בגרביים בלי חורים. עם בוהן מבצבצת אני צועדת חרישית לכיוון מזרון היוגה הדקיק שלי. הרי אנחנו עוסקים כאן ברוחניות, גרביים זה דבר חומרני שאין לשים אליו לב, אני מרגיעה את עצמי. וחוץ מזה, נראה לי שכל הסטודנטים כאן ממילא מסטולים.
"לשכב על הרצפה", אומרת שלווית, והאנרגיות שלה משרות עליי רוח נעימה, שהרי לשכב אני יודעת ואפילו די טוב. נתחיל בהרפיה. כבר מוצאת חן בעיניי, שלווית השלווה. בהוראתה, כל האיברים שלי מתרפים ואני שוקעת בתחושת שקט, הנה כבר עברתי למימד המדיטציה. אני כל כך מוכשרת. מוכשרת ונוחרת. אוי ואבוי, מוכשרת, נוחרת ורוק נוזל לי מזווית הפה. אני פתאום תופסת שסטודנט מודאג מקבע לי את הראש. לא חמוד, אין לי מחלת הנפילה. זה באופן טבעי ככה.
שלווית מסתכלת עלי במבט מכיל ואני מבינה שביוגה מותר להיות אני. אבל מה קורה, שלווית, כשלאני הזאת אין את היכולת אפילו ללכת בקו ישר? שלא לדבר על לעמוד על רגל אחת?
בינתיים עושים תרגילים קלים. לשבת על העקבים, למשל, אמור להיות קל. קל אולי לנדיה קומנצ'י. השרירים נקרעים לי. כל ההודים מסביבי מצליחים להצמיד את התחת לעקבים ואפילו לשבת בגב זקוף. אני מעקמת את הגב כדי להסתיר את הרווח שנפער לי בין הירכיים לקרסוליים, ושמחה בפעם הראשונה שיש לי תחת מספיק גדול כדי שמהצד אפשר יהיה לחשוב שאני מצליחה את התרגיל. אם שלווית מרוצה, אז גם אני. ממשיכים.
בואו נעשה את תרגיל הנשר. שלווית מדגימה ואני מבינה מההתחלה שעם כל הרצון הטוב, זה לא בשבילי. שלווית הפכה לביסלי גריל שעומד על רגל אחת. ההודים מתחנפים ומצליחים לעשות את התרגיל כמו שצריך. אני באמת מתאמצת, אבל לא מצליחה אפילו להבין איך לעזאזל גורמים לידיים שיהיו בתנוחה הזאת. אני צריכה להודות באמת. אני תלמידה מתקשה ביוגה. עד שהצלחתי להכניס את הידיים לתנוחה הנכונה ואת הרגליים לפיתול המתאים, נפלתי. בזמן הצניחה עוד ניסיתי לשחרר את הזרועות מהקשר המסובך שהן היו בו, אבל לא הייתי מהירה מספיק. בום. עכשיו בטוח כולם שמו לב לחור שלי בגרב.
כבר בהרפיה בתחילת השיעור התחלתי להבין שאולי יוגיסט היה מסתפק במעט פחות. מוריד את החסה, למשל. הקיבה התחילה לעשות לי ריקודי סמבה ולעכל בחינניות את מה שהנחתתי עליה. בעודי מנסה להתעלם מהקולות העזים שמגיחים ממערכת העיכול שלי, שלווית מלמדת אותנו לעלות לעמידת נר. נו, מה כבר יכול להיות רע? אם חיפשתם תשובה, נסו להיתלות הפוך על חבל כביסה אחרי ארוחת צהריים. הקיבה שלי צנחה על הריאות שלי שצנחו על קנה הנשימה והפסקתי לנשום. בודהה יקר, רק תגיד לי איך יורדים מהתנוחה הזאת בלי להשפריץ סטייק לכל הכיוונים ואני מבטיחה להתמיד בתרגולים.
התרגיל הבא הוא תרגיל הקערה. יש לשכב על הבטן, לאחוז בקרסוליים ולהרים את הרגליים ואת הראש בו זמנית מהרצפה. אני מתהפכת על הבטן. כבר עכשיו אני נראית כמו אשה בהריון, רק שאני מגדלת בבטן אנטריקוט. נו, הרגליים שלי במילא לא מגיעות לרצפה. כבר עשיתי חלק חשוב בתרגיל. עכשיו לחלק הפשוט: לתפוס את הקרסוליים. והנה אני בתנוחת הדג המפרפר. אם בטעות הצלחתי לתפוס רגל אחת, השנייה בורחת. ארוחת הצהריים המוצלחת שלי גם היא לא מוכנה להרפות. אז מה אם אכלתי פרה? לאות מחאה אני מקיאה על כל ההודים שאני מצליחה לתפוס. אני נשכבת מתנשפת על המזרון היוגי עם התכונה הייחודית המאפשרת לו להעביר את הקור מהרצפה בדיוק לגב שלי ומתפללת.
