זה היה סמסטר האביב שהעיר אותי, או אולי החורף העקשן
אבל לאחרונה, כסטודנטית, מצאתי את עצמי תולשת מספרי טלפונים ממודעת דירה להשכיר. אני מחפשת דירה דיי הרבה זמן. אתם יודעים, הכסף, המלחמה, אולי בעוד כמה ימים תצוץ סיבה אחרת לדחייה.
אחרי הניסיון הקודם שהיה לי עם השותף
הפעם אשכור דירה עם שותפה. כל המתח המיני הזה באוויר נורא נחמד, אבל באיזשהו שלב הוא לא עומד בכמות ההורמונים באוויר, ומתפוצץ בדיוק כשאתה לא מוכן. כך היה כששכרתי דירה עם שותפי לדירה אריאל, בקינג ג'ורג'. לאריאל הייתה חברה בזמנו, והיחסים בינינו היו רגילים. למעט שיחות תשלומים ומפגשים פה ושם בסלון או במטבח, רוב הזמן כל אחד בילה את זמנו בחדרו שלו. ערב אחד כשאריאל חזר הביתה, צפיתי בטלוויזיה בסלון. הוא נכנס כל כך מבועס שבקושי הגיב ל"היי" שלי. לאחר כחצי שעה הוא יצא מהמקלחת התיישב ליידי. שנינו צפינו בסיינפלד ולפתע הוא סיפר כי הוא וחברתו נפרדו. הוא היה נראה כל כך חמוד באותו רגע, שלא יכולתי שלא להרשות לו להשעין את ראשו על כתפי. מכאן ועד חיבוק, נשיקה, הדרך הייתה קצרה - והשאר כבר היסטוריה.
בכלל, כל הנושא הזה של לבחור את מין השותף הוא ראי לא קטן של עצמנו. ידוע שבנות לא מסתדרות עם בנות, ואם כבר שתי שותפות, רצוי שיהיה שותף שלישי ממין זכר לאיזון. האמת שהניסיון המשותף היחיד שהיה לי עם בנות היה בטירונות. הייתי בבה"ד 12 עם 53 בנות בצריף אחד. בכל לילה עם כיבוי אורות תמיד מישהי צעקה מסוף הצריף: "אוי שכחתי לקחת גלולה", ואז קולות מבוהלים נשמעים מכל פינה: "אוי גם אני, גם אני!!!". פתאום כל הפנסים כוונו לתיקים, וקולות של שקיות ומימיות מילאו את מחנה הטירונות.
חברה קרובה סיפרה לי שזה אסון מתמיד כשיש שלוש בנות בדירה אחת. ריח של בישולים, ויכוחים על חשבון הטלפון, ותמיד יש תור למקלחת. "אם כבר עדיף לך לשכור עם עוד בחורה ובחור, או רק בחור", ניסתה לשכנע.
כשעברתי לדפדף במד"ס (מרכז דיור סטודנטיאלי) מצאתי שגם כאן לא מדובר רק בדירות. לאחר שיחת טלפון קצרה הגעתי לדירה ברידינג, שברמת אביב. השותף החל להפציץ אותי בעשרות שאלות שקשורות בעקיפין לדירה: "אז יש לך חבר? הא, כי אז זה אומר שיש לנו שותף שלישי". "אז את שומעת רדיו בקול? איזה מוזיקה אמרת שאת אוהבת". "את ישנה עם/בלי אור?". סליחה, אולי תעשה עליי חיפוש וזהו. היו גם כאלה שפרסמו מודעה כשבכלל לא היה להם חדר פנוי. כנראה שהם נהנו מתופעת החיפוש והביקור התכוף של סטודנטים. רק כעבור כמה ימים, בעודי מחזיקה במד"ס, הבנתי איזה ערך מדהים יש לספר התנ"ך הזה. הוא לא פחות מ"לא טוב היות האדם לבדו", ובעיקר התגלה כספר טלפונים לפנויים ופנויות.
אני: "שלום, שמי מיטל. אני מתקשרת בקשר לדירה ביהודה הנשיא"
בעלת הדירה: "כן שלום. הדירה ממוקמת בקומה השלישית, יש סורגים, יש מעלית . בלה בלה בלה"
אני: "נשמע טוב. מתי אפשר לבוא לראות את הדירה"?
בעלת הדירה: "יום שלישי בערב הוא יום נוח. תגידי, את מתכוונת לשכור לבד או לצרף שותף?"
אני: "אני מתכוונת לצרף שותפה"
בעלת הדירה: "עדיף לך שותף, אוי את לא יודעת איזה זוג מקסים גרו בדירה הזו קודם. משהו משהו ממש זוג מדהים. היא למדה באוניברסיטת תל אביב והוא באוניברסיטה הפתוחה, והם ממש התאהבו. עכשיו הם עומדים להתחתן. כל כך התרגשתי שזה קרה כאן בדירה שלי, הם רק לפני שבועיים עזבו את הדירה".
אני: "וולא? כן. בסדר. (בטח)."
אני אוהבת את מספרי הסיפורים האלה. איך שלא תיכנסו לזה תמיד תמצאו איזה מתווך דירות שהוא גם מתווך בין זוגות. זה מזכיר את האנשים האלה שאתה בא לקנות מהם רכב, והם ישר מתחילים לספר לך שהרכב שייך ל"בעלי הרופא, לאישתי עורכת הדין ולסבא שלי שנוהג בדיוק חצי קמ"ש ליום" ובכלל האוטו מה זה שמור!!. כך מנהגם של בעלי הדירות. הם רוצים שנפתח תקוות, שניצמד לרצפה ונסניף את אבק האוהבים, ושנכריז על סגולת המקום כאתר תיירותי ומוקד עלייה לפנויים/ות? זה לא שאני אומרת שלא יצאו ויוצאים סיפורי אהבה בין שותפים. אחרי הכל יש הרבה זוגות שמתנים את המשך עתידם בלגור יחד, אז אם זה עובד הפוך למה לא?. אבל כשבכל דירה שרציתי נולד זוג אוהב .נו באמת, שמישהו ינפץ את הלבבות מעל לדוד שמש..
