אין מה לעשות, כמו לכל בחורה טובה גם לי הייתה תקלה עם איזה בחור. האמת שבאותו יום לא כל כך חשבתי על זה, אבל יום אחרי, כבר התלבטתי אם כדאי לי לקחת פוסטינור. חברה שלי הזהירה אותי, היא אמנם התנגדה ללקיחת הגלולה, אבל הרגשתי שאני צריכה חוות דעת נוספת. מכל האנשים בעולם בחרתי להתקשר לבוסית שלי כדי לשאול על תופעות לוואי של גלולת הפלא. לא, היא לא רופאה והיא גם לא רוקחת. היא עוסקת בחינוך. לא, לא חינוך מיני. היא פשוט פעם סיפרה לי שהיא לקחה את זה ורציתי לשאול מה זה עשה לה.
בסוף החלטתי ליטול את הכדור אבל לפני כן עוד אילצתי את השותף שלי לבוא איתי לבית המרקחת ששוכן בלב ליבה של שכונת החרדים הצמודה אלינו בירושלים. זה או זה, או לעמוד בפקקים בדרך לסופר פארם בפסגת זאב במשך שעה וחצי כדי להגיע כשהחנות כבר סגורה. ולי, עם כל הכבוד, עדיין אין את האומץ לגשת לבד לבית מרחקת של חרדים ולבקש פוסטינור.
כמו בסיטקום אמריקאי עמדתי בתור כשמאחורי נגרר השותף שלי. הגיע תורי, התקדמתי אל הדלפק וביקשתי בשקט "אני צריכה פוסטינור". הרוקחת חסרת הרגישות צרחה "מה ביקשת?! אני לא שומעת". "פוסטינור", לחשתי שוב. היא הועילה בטובה להסתובב לרוקחת השנייה בקצה הדלפק, ולצרוח בקולי קולות כדי שגם הדוסית ההריונית בסוף התור תשמע: "רבקה! תביאי לה פוסטינור".
תוך כדי שאני מעכלת את האסון אני כבר שומעת את כל הנשים החסודות מאחורי מצקצקות, את אלו עם הילדים על הידיים, או בעגלה, או אלו ששכחו את הילד ה-17 בתוך האוטובוס. כולן עומדות שם ומצקצקות, ויותר גרוע עסוקות בלתקוע בשותף שלי מבט מאשים כאילו הוא הפושע שעולל לי את הדבר הנורא הזה, והוא זה שדרבן אותי לרצוח בדם קר את העובר העוד-לא-קיים, עליו השלום.
לקחתי את הכדור, ועדיין איחר לי ביומיים. מרוב לחץ לא לקחתי בחשבון את העובדה שהכדור הזה הופך את המערכת, והחלטתי לקנות בדיקת הריון. בדחילו ורחימו ניגשתי שוב אל אותו בית מרקחת, הפעם בלעדי המעולל החף מפשע, ונעמדתי נבוכה מול הסטנד של בדיקות ההיריון, לא בטוחה לאן להושיט את היד ומה לקחת. מה זה לעזאזל בדיקת ביוץ ומהי בדיקת שחלות ולמה בדיוק משמשים כל המקלות השונים האלה שצריך להשתין עליהם.
בסוף לקחתי את המוצר שהיו עליו הכי פחות אותיות ברוסית ונעמדתי בתור לשלם. איך שהגעתי לרוקחת היא תקעה בי מבט, "לא היית פה לפני שבוע?". כן, אני חריגה בנוף, עוד אין לי כיסוי ראש וגם לא חצאית באורך הגלות, אבל לא ציפיתי שיהיה לה זיכרון של פיל ורוד. כולה עמדה וחייכה אלי, ואז עוד זרקה איזו הערה מתחת לשפמפם שלה, "החלטת לעשות מצווה ולא להרוג אותו אני מבינה".
בלעתי את הרוק, שילמתי וברחתי משם כל עוד נפשי בי. ואחרי האפיזודה הזו בבית המרקחת, את הבדיקה לא הייתי מסוגלת לעשות לבד. קראתי לחברה שתחזיק לי את היד בזמן שאני מתייחדת עם המקל ומחכה לתוצאות: פס אחד חיי שלמים, שני פסים השמיים נופלים.
השותף שלי, וכל החברים שלו, שישבו ביחד בסלון, לא הבינו למה בוקעות צרחות אושר של שתי נקבות מהשירותים. אבל כשיצאנו משם ופצחנו בריקוד באמצע הסלון הוא כבר הבין. הוא רק הסתכל עלי במבט של 'את לא נורמלית', ואני החלטתי שלפחות יש לי מזל שלפעמים הוא קצת כמו נקבה תומכת שזורמת עם השטויות שלי.
