כשבוחרים שותפים לדירה, יש דברים שאי אפשר לגלות עד שבאמת גרים יחד. עם כל הכבוד לשאלות כמו 'מה יחסך לנקיון?' או 'האם החברה שלך הולכת להקים מאחז בלתי חוקי בסלון שלנו?', מבחן השותפים האמיתי מגיע ברגעי המשבר. ואיזה משבר יכול להיות גרוע יותר מבעלי חיים קטנים שמחליטים לעבור לגור אתכם?
זה התחיל מנמלים לא ידידותיות למשתמש שטיילו על שולחן המטבח בטור צפון קוריאני ממושמע, לעבר קערת הפירות, שבתגובה נכנסה אוטומטית למקרר (אליה הצטרפו בהמשך צנצנת הסוכר, הקורנפלקס וכל דבר אחר שנמלים אוהבות ושממש לא אמור להיות קר).
ובדיוק כשחשבנו שהתגברנו על המפגע, התחילו הרעשים. ניסינו להדחיק אותם, עד שהופיעו שורות שורות של קקי קטן על השיש. מסתבר שיש עכבר שחושב שהדירה שלנו ראויה למגורים.
אחרי שעשיתי את כל מה שבחורה טיפוסית עושה במקרה כזה טיפסתי על כסא, צרחתי וסירבתי לישון בדירה, פתאום נזכרתי שבשביל מקרים כאלה יש לי שותף. אני מילאתי את תפקידי המגדרי ונכנסתי להיסטריה עכשיו תורו. שיביא מלכודת, שיזמין מדביר, מצדי שיקרא לזק"א לפנות את הגופה, זה לא השטח שלי. אבל במבחן הזה, לא נעים להגיד, השותף שלי נכשל, ובגדול.
במקום להגן עלי בגופו, תוך כדי התלבטות אם להביא משטח דביק או קוצץ זנבות (אומרים שהוא יותר הומניטרי, כי אפשר לשחרר אותם בשדה. זה שמתחת לבית שלי. בלב העיר. אהה.), הבחור נזכר שהוא בעצם כוסית ולמשמע המילה "עכבר" קפץ על השולחן בסלון והתחיל לצווח בטונים של אדל.
אני לא מבינה, בשביל מה סבלתי את הלכלוך, הבלגן, ובאופן כללי את נוכחותה של נפש חיה בבית שאני לא יכולה לשאול ממנה בגדים, אם בסופו של דבר הגבר בבית זונח את חובותיו ומפקיר אותי מול היצור הנורא מכל? נכון, הוא מעולם לא התחייב לשום דבר, אבל אני חושבת שהדרישות שלי הן רק הגיוניות.
נותרתי לבד במערכה. את לוכד העכברים שהזמנתי (הוא לא מחפש שותפה, אגב. חבל) השארנו לבד עם הפולש. אני לא באמת רוצה או צריכה לדעת מה הוא עשה שם. מה שבטוח, בדירה הבאה אני לוקחת חתול. הרבה יותר נקי, מיילל פחות וברגע האמת, עושה את העבודה.
