אני: אני חושבת שיש לי ליקוי למידה.
אמא: אין לך ליקוי למידה.
אני: באמת! ואולי היה צריך לאבחן את זה קודם.
אמא: שני, אני לא אכתוב את התזה שלך עבורך.
אני: אבל למה לא?! הרי כתבת לי עבודת שורשים כל כך יפה!
אמא: אם תבקשי יפה, אני אשמח לעשות לך את השער.
אני לא מסוגלת לכתוב את התזה שלי. העבודה הזו פשוט לא תיכתב. וזה לא שאני לא מנסה אפילו נפגשתי עם מנחה התזה ג'יילס בתור הצהרת כוונות. חמושה בטון אסרטיבי הצגתי בפניו רעיון מגומגם שמבוסס על שילוב בין מונולוגים אצל שייקספיר והתואר הראשון שעשיתי בבלשנות. באופן מפתיע, ג'יילס רק יישר את מעיל הטוויד שלו וביקש לראות את רשימת הביבליוגרפיה המלווה. אחרי כמות אינסופית של "המממ... המממ..." הוא הרים את משקפיו ואמר בחיוך: "אני מצפה לקרוא את הטיוטה הראשונה!".
בהתחלה יצאתי מעודדת מהפגישה ומהתגלית שבילשוט אקדמי עובד גם באנגלית. ואז הבנתי שכדי שג'יילס יראה טיוטה, אני צריכה לכתוב משהו עוד בטרם מגיע שתיים לפנות בוקר בערב הגשת התזה. מאותו רגע הוכרז מצב חרום שבו אני אמורה להקדיש כל דקה פנויה לכתיבה. ומאז, המכשולים פשוט מסרבים לעזוב אותי.
כל אקדמאי ראוי יודע שהשלב הראשון לפני כתיבת עבודה הוא קריאה. ולכן, העברתי אחר כבוד ערימת ספרים לשירותים בדירה, בתקווה שבתור קהל שבוי, לפחות אתחיל לקרוא ולסמן. באופן מפתיע, זה לא באמת עבד. אז החלטתי לעבור ללוחמה משולבת של קריאה וכתיבה גם יחד.
את ערימת הספרים העברתי בחזרה לחדרי וכעבור כמה ימים התיישבתי מוכנה להתחיל לכתוב את העבודה. אבוי, אינני יכולה לכתוב את העבודה. אין לי פתקיות בצבעים שונים. מכיוון שאני קוראת וכותבת גם יחד, אני חייבת להתחיל את התהליך בצורה מסודרת שהרי לא הייתי רוצה בעוד יומיים לא להבין את מה שאשרבט הערב. אין ברירה, אף על פי שממש רציתי להתחיל לכתוב את העבודה אני אאלץ לחכות למחר כדי לקנות פתקיות צבעוניות.
גם אחרי שהצטיידתי בפתקיות המכשולים סרבו להפסק. מלאת נכונות לכתוב, הדלקתי את המחשב רק כדי לגלות שהאינטרנט לא עובד. והרי ברור שאי אפשר לכתוב בשקט כשאני כל הזמן חרדה אם הגיע איזה מייל דחוף ואני לא יודעת. טוב, מחר נלך לספרייה.
אפילו בספרייה, נווה מדבר לאלה הרוצים לכתוב את עבודתם בשלווה, לא מצאתי נחלה. בתחילת השנה מאד התלהבתי כשפירטו לנו על מאגרי המידע והארכיונים שעומדים בפנינו בתור סטודנטים. עכשיו, כשאני מקלידה מילות חיפוש כמו "שייקספיר" ו"פסיכולינגוויסטיקה" ומקבלת 1,300 תוצאות קצת בא לי למות. אבל אני משנסת מותניים ואוספת ספר אחר ספר לערימה חדשה, מרשימה לא פחות. בטקסיות רבה אני מארגנת לי עמדה עם ספרים, פתקיות והמחשב ונושמת עמוקות לפני הפסקה הראשונה.
אני צריכה לשירותים. חבל, דווקא באמת רציתי לנסח כל מיני רעיונות שהתחילו לצוף לי בראש אבל עכשיו כל מה שאני חושבת עליו הוא שאני רוצה לעשות פיפי, רק שאם אני עוזבת את העמדה שיצרתי לי, סטודנט אחר יתפוס אותה חיש קל. בצער רב אני נפרדת מהספרים והולכת לכיוון השירותים והיציאה. לפחות הספקתי לבדוק מיילים.
אני חוזרת הביתה כדי למצוא את שרה בסלון עובדת במרץ על המחשב שלה. אולי אווירה תומכת זה מה שאני צריכה. אז אני מתיישבת על הספה לידה ופותחת את המחשב שלי בהחלטיות. אם שרה יכולה לכתוב את העבודה שלה גם אני יכולה לכתוב את העבודה שלי.
טררררררר. טררררררר. אלוהים אדירים! מעולם לא הבחנתי כמה רועשת ההקלדה של שרה! טררררררר. טרררררר. כמו מנוע מתחמם, ציפורניה דולקות אחר עוד פסקה ועוד פסקה בזמן שאני מאבדת את שפיותי. "שרה!", אני שואגת. "מה קרה?", היא מרימה את הראש מהמאמר שהיא מצטטת. "כלום, כלום", אני מבינה שהמניקור שלה לא באמת אשם במחסום הכתיבה שלי.
טוב, די, צריך לכתוב. נשימה עמוקה, אצבעות על המקלדת, ואני מתחילה לנסח משפטים. מילה אחר מילה והפסקאות מתחילות לזרום. המחשבות מסתדרות לי לכדי קו הגיוני והטיעונים נשמעים משכנעים ומנומקים. כשעה אחרי אני מזדקפת ונאנחת בסיפוק. "הכל טוב?", שרה שואלת. "כן, כן", אני עונה, "נראה לי שזו אחת מיצירות המופת שלי". אני מחייכת אל המסך, ומולי מרצד מכתב בקשה לדחיית העבודה.
