אני: כלום, לוצ'יאנה, כבר השעה ארבע?
לורה: שתיים.
אני: סליחה?
לורה: כלום לוצ'יאנה כבר השעה שתיים. לא ארבע. זו השורה שלך בטקסט.
אני: אלוהים אדירים, לורה, אני לא מצליחה ללמוד את השורות שלי ואת כבר יודעת טקסט של אחרים?
לורה: לא, לא, אני כל כך לחוצה מהטקסט שלי שאני לא מקשיבה למה שאת אומרת, ופשוט יודעת מה המילה האחרונה שאחריה אני צריכה להיכנס.
אני: מה קרה ללהקשיב לשחקן השני שעל הבמה?!
לורה: נראה לי ששווה לחכות לזמנים שבהם אכן תאמרי את הטקסט.
אני יודעת שאחת השאלות שתמיד חוזרות על עצמן בנוגע לשחקנים היא - איך הם לומדים את השורות שלהם להצגה. אבל באמת, איך לעזאזל הם לומדים את השורות שלהם?! הימים חולפים, הופעת סוף השנה מתקרבת, ומסתבר שבניגוד לסצינה או הפקות מקוצרות כשמחליטים להעלות מחזה שלם של שייקספיר יש כמות די מטרידה של שורות שצריכות לשבת בראש. אם בחזרות הראשונות עוד ספרנו אחת לשניה שורות כדי לבדוק למי יש תפקיד יותר ראשי, עכשיו הפקת 'קומדיה של טעויות' מצדיקה את שמה בעיקר בכמות האלתורים שאנחנו עושות על הטקסט המקורי.
"כתבו את הטקסט על פיסת נייר, הקליטו את עצמכם ושמעו שוב ושוב, לא משנה איך מחר בחזרה אתן לא מחזיקות טקסט ביד!", דברה הבמאית שולחת אותנו הביתה באיומים.
אז קבעתי עם לורה, שמגלמת במחזה את אחותי לוצ'יאנה, שניפגש במרכז העיר ונערוך חזרות על הסצינות המשותפות שלנו. חדורת מוטיבציה אני מחליטה לשנן את הטקסט ברכבת התחתית עד שאגיע לפגישה איתה.
שביתה. קראתי, שמעתי וידעתי שאיגוד הנהגים ברכבת התחתית הכריז על שביתה של 48 שעות בכל הקווים ובכל התחנות, אבל איכשהו החיים בבועה התיאטרלית לא הופרעו על ידי העולם החיצון. עד עכשיו. גושים גושים עומדים אנשים המומים מול שערי התחנה הנעולים.
בעיר עצומת מימדים כמו לונדון, הרכבת התחתית היא חבל הטבור שמקשר בין כל החלקים. איך אני אמורה להגיע עכשיו מהשכונה שלי למרכז העיר? חדורת מוטיבציה קצת פחות אני גוררת את עצמי לתחנת האוטובוס ומחפשת אלטרנטיבה. לא נורא, יש קו ישיר שאמור לקחת אותי היישר לנקודת המפגש עם לורה בסך הכל בפי שניים מהזמן שתכננתי. יצאתי בזול ואפילו הרווחתי עוד חצי שעה של שינון המחזה.
לרוב אני אוהבת לנסוע באוטובוסים ברחבי העיר ולראות אותה נפרשת לפני. לא משנה כמה זמן אני גרה בלונדון, אני עדיין רצה למושבים בקומה העליונה ומתיישבת לצפות בנוף. כשכל העיר מנסה לעלות על אותו האוטובוס כמוני, הנוף היחיד שאני רואה הוא העורף של הקשיש שלפני. ועדיין, אחרי כמה תחנות מתמזל מזלי ובישראליות חיננית (חוסר נימוס משווע) אני משתחלת לכסא וקוברת את עצמי בטקסט.
האוטובוס מזדחל לאיטו והשורות לא ממש נכנסות לתוך המוח. אני מבינה שגם שעה הייתה הערכה אופטימית ביום שבו כל אוטובוס, מונית ורכב פרטי עולים על הכביש ושולחת הודעה ללורה שכנראה אאחר קצת. איך שאני שולחת את הסמס האוטובוס פונה לרחוב אוקספורד ומ"עיכוב קל" נוחתת עלי ההכרה שאת הנסיעה הזו אני אסיים בגיל הפנסיה.
"מרררררקס אנד ספנסרררר!", אני שומעת קריאה בוטחת. הו לא. שני תיירים איטלקיים יושבים במושבים שמאחורי. מבין כל פלאי תבל אני באמת שלא מצליחה להבין למה תיירים מכל קצווי עולם מוכרחים להקריא את שמות החנויות שהם חולפים על פניהן. "איייייץ' אנד אממממ!", אומר התייר. "אייייץ אנד אממממ", חוזרת חברתו. כשאנחנו מתקרבים לחנויות הכלבו הגדולות באמת המצב ממש קשה. "סלפרידג'ס!", קול נשי מוקלט מכריז את שם התחנה. "סלפריד'ס!", מכריז התייר לחברתו. "סלפרידג'ז", היא מהנהנת. סלפריג'ס, אני רוצה למות.
אחרי מאתיים מטר ושנים מחיי אני כבר מאבדת כל טיפת זן. די כבר, אני יושבת כבר שעתיים על אותו מושב, מאחוריי משלחת התוכים מאיטליה, מתי כבר מגיעים אל הסוף?! "טופ שופ!", נשמע השעון הדובר. "טופ שופ", אני עוד מספיקה לשמוע לפני שאני יורדת מהאוטובוס וממשיכה את המסלול ברגל.
"איפה לעזאזל היית?!", שואלת לורה כשאני מופיעה מיוזעת ועצבנית בשעה וחצי איחור. "למדת לפחות את הטקסט?", היא מצביעה על הספר שאני עדיין אוחזת בידי. אני מנענעת את ראשי בשלילה. "אז את לא יודעת כלום בעל פה?!", היא מתרגזת. "למה להגיד ככה, רק תשאלי. אני יודעת את רצף החנויות ברחוב אוקספורד על בוריו".
