אני: נו, היינו גרועות בחזרה הגנרלית אבל העיקר שמחר בשואוקייס הכל יעבור חלק.
אלנור: כל עוד לא תפשלי את התזמון של היציאה הכל יהיה בסדר.
אני: שאני אפשל?! אולי תלמדי סוף סוף את השורות שלך ואז תדברי!
אלנור: סליחה?! מפיה של השחקנית הכי פחות מקצוענית בתולדות האנושות!
אני: אני?! את הרי מזעזעת על הבמה! חוסר כשרון טוטלי!
אלנור: אהההה!!!!
אני: אההההה בעצמך!!!!
אלנור: אני חושבת שאנחנו מאבדות פרופורציות!!!!!
אני: אני חושבת שאת צודקת!!!!! את גאונה!!!
מעולם בתולדות ההיסטוריה האנושית, לא נלחצו כל כך הרבה אנשים ברמה כזו גבוהה של היסטריה, ממשהו כל כך לא מוצדק (אם לא מחשיבים את הג'וק במסיבת יום ההולדת של איה מכיתה ג'). השואוקייס, החשיפה הראשונה של המחזור שלי בפני תעשיית הסוכנים והמלהקים בלונדון, הגיע ואין צל של פרופורציה באופק.
לרגל המשימה, אלנור ואני איחדנו כוחות עם כרטיס מנצח אוליביה וויולה ב"לילה השנים-עשר". אם רק נצליח לחכות עם התמוטטות העצבים למחרתיים, דווקא יש לנו סצינה לא רעה, אבל נראה כאילו חרדת יתר היא שם המשחק.
וכולם כך בגלל השואוקייס, לא רק אני. וזה לא משנה שהמורה לפיתוח קול מנסה להרגיע ולהזכיר לנו שאנחנו כאן מתוך האהבה לתיאטרון, או שבן המורה למשחק מנסה להזכיר שאף סוכן שמכבד את עצמו לא יחתים מישהו על סמך הופעה אחת, כך שכל מה שאנחנו אמורים לקוות לו זו לחיצת יד ושיחה קלילה. שום דבר לא משנה. טורנדו השואוקייס עומד להכות בחופינו ואני חולמת בלילה על דרכים שונות לומר "נעים מאד, שני". אם אכן יבוא הרגע וילחצו את ידי. "נעים מאד! שני", "הממ, נעים מאד.. שני". שני? שני! לכי לישון עכשיו, שני, זה לא הזמן לחיבוטי נפש.
מצד שני, אם חשבתי שאני עומדת להזריק אטרופין בערב השואוקייס, ביום עצמו הרקיעו החרדות לשיאים חדשים. ברחבת הכניסה לבית הספר כבר הכינו את הסטנדים ועליהם תמונות הפרופיל שלנו וקורות החיים. כשעברתי ליד הפרגודים של מחזורים אחרים תמיד מאד התרשמתי מהקיר ועליו כל התמונות. היום, כשאני עומדת וסוקרת את הפרגוד עם התמונות של חברי לכיתה, המראה בעיקר מזכיר לי את חתני בר המצווה בקיבוץ. אבל גם זה לא הזמן לחיבוטי נפש.
עכשיו, כולנו נדחסים בחדרי ההלבשה, מחליפים מסקרה במייק אפ, משנים דעה ברגע האחרון בנוגע לשמלה או לתנועה בשורה מסוימת. או סתם רבים בצרחות אימים, אם אתם רומיאו ויוליה והלחץ עלה לכם קצת לראש.
אלנור ואני כבר עברנו את השיא ואנחנו מוכנות לשואוקייס. בכל רגע שמפלס החרדה הפנימי מאיים לעלות אני דוחסת עוד סיכה שחורה לתסרוקת שמחזיקה לי את השיער. שלפחות משהו יהיה יציב כאן. "פטרוקיו לבמה!" נשמעת הקריאה ששולחת את לוק, הראשון בשיירה, ומעוררת את כולנו.
עוד לפני שהספקתי לנשום אני דוחסת עוד סיכה לקרקפת וכבר דוהרת למאחורי הקלעים. פתאום נפתח המסך, האור נופל עלי ואלנור נכנסת מהצד השני של הבמה. הדבר הבא שמתרחש באורך פלא הוא שהפה שלי נפתח אף הוא, ועוד עם השורה הנכונה. שבריר שניה או נצח שאחרי, וכבר אנחנו יורדות מהבמה בעוד סירנו דה ברז'רק עולה. מצמוץ וחצי, ופתאום כולנו כבר מאחורי הקלעים עוצרים את הנשימה. חושך. מוזיקה. אור. כפיים.
אין זמן לעצור. מהר מהר אנחנו רצים להחליף בגדים ללבוש יומיומי שנבחר בקפידה, והנה אנחנו עומדים מתנשפים בכניסה לקבלת הפנים, שבה כבר נערם שולחן עם משקאות וחטיפים כדי למרוח עוד כמה דקות עם הסוכנים.
בהתאם להנחיות, אנחנו נפרשים ברחבי החדר במרחקים קלים זה מזה כדי לשדר 'זמינות' לסוכנים, אם אלה ירצו לשוחח איתנו.
אני נשענת באלגנטיות על יד שולחן היין, וכך זוכה לטפטוף עדכונים מתמיד מהמתרחש באזורים שונים בחדר. "הג'ינג'י בפינה הוא מג'וש מקריידן!", לוחשת נטלי, "לא יאומן שסוכנות ענק כזו שלחה נציג". "סוכנות לינקס קבעה פגישה נוספת עם אנטוניה!", מגיע הדיווח ממינה. וכולנו ממשיכים לפזר חיוכים אגביים מלאי חרדה לחלל החדר. מי בכלל רוצה סוכן, אני משכנעת את עצמי.
אבל אז אני מחליטה שדי להיות פרח קיר. לא בכל יום אני באותו חדר עם תת עוזר זמני של סגן סוכן בסוכנות העל ג'וש מקריידן. הגיע הזמן שאציג את עצמי. בצעד קליל אני פוסעת לעבר הפינה הג'ינג'ית של החדר, מושיטה יד ואומרת "נעים מאד, שני" באינטונאציה שלא הגיעה אפילו לחמשת הראשונות בדירוג שערכתי הבוקר. "נעים מאד", עונה הנציג.
אח, איזו בחירת אינטונאציה נמהרת! איזה חוסר השקעה! אני חייבת להציל את המצב, ובאלתור של רגע מסיימת את לחיצת היד בהטייה אלכסונית של הסנטר. פלופ. אוי לא. אוי לא. אימפרוביזצית הסנטר החלה תנועת גל בלתי מורגשת אך החלטית, שהסתיימה בסיכת שיער שהתעופפה מראשי ונחתה היישר בכוסו של שגריר קרוידן. אין מה לומר, עכשיו נראה כמו זמן לא רע לחיבוטי נפש.
