ג'ס: אז מה את עושה בכריסמס?
אני: אין לי ממש תכניות, זה לא מהחגים החשובים בלוח השנה העברי..
ג'ס: את לא יכולה להיות לבד בחג!
אני: אה, אוקי...
ג'ס: בואי לחגוג עם המשפחה שלי בברייטון! את חייבת לבוא, יהיה כיף!
אני: מגניב! מה להביא?
ג'ס: יש לך אולי כלי נגינה?
רוח חג המולד נושבת ברחובות הממלכה הבריטית. וכך, במסגרת מבצע "אמץ לך זר" אני מוזמנת לחגוג את החג עם משפחתה של ג'סיקה, חברתי מהכיתה. מעולם לא הייתי לפני כן בעיירת החוף ברייטון וגם לא יצא לי להתארח ליומיים בבית משפחה בריטית ממוצעת, אז באופן טבעי אני די נרגשת מהמעמד.
ההכנות לקראת הביקור המיועד כוללות משלוח מאמא של חבילת קרמים מים-המלח בתור מתנת חג (כדי לסמן וי על משבצת האקזוטיקה), שינון האירועים החשובים בסיפורי החג (כדי לסמן וי על משבצת ישו) וחזרה על כל חוקי נימוסי השולחן אני לא הולכת לעשות בושות בשעת תה עם המלכה ולהשתמש בפרזנט סימפל במקום פאסט פרפקט.
בערב חג המולד ג'ס אוספת אותי מתחנת הרכבת. "כולם מאד מתרגשים שאת באה!" היא מעדכנת. "במשפחה?" אני שואלת. "עזבי את המשפחה, בפאב!". מסתבר שכמו ערב יום כיפור בישראל, בו כולם יוצאים אל רחובות עיר ילדותם, כך בברייטון צעירי העיר ששבו לימי החגים נאספים בפאב שהיה חביב עליהם בתקופת נעוריהם. אחר כבוד אני מוצגת בפני כל החברים של ג'ס, מרימה איתם כוסית ומתעדכנת ברכילות על אנשים שאין לי מושג מי הם.
אחרי כמה שעות טובות ג'ס, אחותה ואני מזמרות וצועדות לעבר ביתה. הערב בפאב ריכך את הכניסה ליומיים המשפחתיים-במשפחה-אנגלית-לא-לי, אבל המחשבה שאהיה מבושמת בפעם הראשונה שאלחץ יד להוריה של ג'ס קצת מדאיגה אותי. עם הכניסה לבית החשש מתפוגג.
משפחת תומפסון לבטח אינה דומה למשפחה ישראלית ממוצעת, אבל נראה לי שגם לא למשפחה ממוצעת נקודה. את הזמרה האלכוהולית שלנו מקדם זיוף עליז מהמטבח אמא של ג'ס לוחצת לי יד אחת ומושיטה כוס יין בשנייה: "הגעתן בדיוק בזמן! אני בעיצומו של מרתון תפוחי אדמה וג'וני מיטשל!" בדרך למטבח אני מבחינה במקדש קטן בסלון המשפחה. לא, לא לישוע הנוצרי, כי אם לבוב דילן.
לאט לאט אני מבינה שברייטון היא המקום שאליו לונדונרים מגניבים עוברים כשהם רוצים לגדל את ילדיהם במטרה שאלה יעזבו את הבית בחלוף כמה שנים ויעברו בחזרה ללונדון. מסורת יום החג במשפחות כמו תומפסון כוללת השתכרות קולקטיבית וצפייה בסרט התיעודי מוודסטוק. "טוב, אנחנו שיכורות מספיק?" שואלת האם. "שיכורות מספיק בשביל מה?", אני מבררת בחשש. "בשביל לבקר במיסת חצות כמובן!".
בעודנו צועדות, עליזות עוד יותר ממקודם, כדי לבקר במופע הרוק של מריה הקדושה, אני לוחשת לג'ס "אמא שלך יוצאת דופן". "כן", היא עונה לי, "היא אוהבת מחזות זמר". הטקס הנוצרי גורם לי להרגיש סופית כאילו אני בסרט. "הכל בסדר?" לוחשת אלי הארייט האחות בין זמרה לזמרה. "כן, אני פשוט מפחדת שכל רגע מישהו יצביע עלי מהשמיים ויאמר: יש כאן יהודיה!!!". "זה בסדר", היא מרגיעה, "הכומר הומו".
הפחד שלי למצוא את עצמי עם הנגאובר בבוקר חג המולד התפוגג כשהתעוררתי ואני עדיין שיכורה. התמונה הממוסגרת במקלחת עם כרטיס מההופעה של הסקס פיסטולז מרגיעה אותי ואני כבר מוכנה ומזומנה בזמן שהסבתא והדודה מגיעות. אחרי הענקת מתנות הדדית, האוכל זורם לשולחן בכמויות והדיון המשפחתי מתחדש. על הפרק: מהי גרסת הכיסוי הראויה ביותר לשיר 'הללויה' של ליאונרד כהן. המסקנה: אין, אבל ללהקה הבאה שהארייט תקים יקראו 'בחורה ושמה ליאונרד'.
"אני דווקא אוהבת את הגרסה של ג'ף באקלי" אומרת האמא בנחת. "נו, מה את יודעת", משיב האבא "הרי אין לך אוזן מוזיקלית". שתיקה רועמת. לא תלונות על האוכל, לא ביטול כלפי ישו ולא השתכרויות מביכות זיוף הוא העלבון הצורם בבית משפחת תומפסון.
במשך כמה דקות אנחנו ממשיכים ללעוס את ההודו בשתיקה מביכה עד שהאמא נשברת. "מה הכוונה באין לי אוזן מוזיקלית?!" היא מטיחה. "את יודעת", האבא חופר לעצמו בור עוד יותר עמוק "את הרי לא בדיוק עוקבת אחרי המנגינה המקורית". "מה, כמו דילן?" מגנה ג'ס על אמה. מכה מתחת לחגורה. "תחזרי בך ממה שאמרת על דילן" האבא דורש. "לא!" מורדת הבת. "דילן לא מזייף!!" רועם האבא. "גם אני לא!" עונה האמא וקמה מהשולחן. "זהו. נמאס לי מהמשפחה כפוית הטובה הזו! הערב אנחנו רואים את מאמא מיה!".
