בלונדיני בדוכן: ברוכה הבאה לבית הספר!
אני: אה.. כן.. תודה..
בלונדיני: באת להצטלם?
אני: אה.. כן? לא? מה?
בלונדיני: זה התור כדי להצטלם לתעודת סטודנט.
אני: אה. אה.. אה. אה, לא. ז'תומרת אני אחזור עוד מעט.
בלונדיני: אוקיי. ברוכה הבאה בכל מקרה!
אלוהים אדירים כמה שאני שונאת את ירידי פתיחת שנת הלימודים. איך לא הבנתי שכל שנה אקדמית טומנת בחובה פתיחת שנה? הלימודים נפתחים באופן רשמי בשבוע הבא, אבל בינתיים הסטודנטים מוזמנים להגיע לשטח בית הספר כדי להירשם לכל מיני אגודות ומועדוני הנחות, ללגום בחינם שוט של משקה לא מזוהה, לנענע את ישבנם לצלילי רמיקסים ובעיקר לעמוד בתורים מדוכן לדוכן. כל הדרך לאנגליה כדי למצוא את עצמי באירועים שבגילמן כף רגלי לא הייתה דורכת בהם.
אבל באנגליה התנהגי כמו ספייס גירל, ואני כאן כדי לתת צ'אנס להכל חוץ מהדרישה להצטלם לתעודה שאשלוף מאות פעמים בשנה הקרובה. אולי מצאתי דירה ועתיד מזהיר בלונדון, אבל קרם לחות לשיער שיתמודד עם האקלים המקומי טרם. אני פונה לשירותים כדי לראות איך אפשר לשפר את מצב הרעמה ובדרך רואה את לורנס אוליבייה מחייך אלי בנינוחות. הבחנתי בפסל שלו כבר בפעם הראשונה שהגעתי לבית הספר כדי להיבחן.
אז, הייתי בעיקר המומה מהקוטן של המקום. לא ברור על סמך מה, ואפילו שידעתי שבאמצע לונדון זה לא כל כך סביר דמיינתי את בית הספר כקמפוס עצום, עם בניינים מימי הביניים, מדשאות ופארק צבאים. ככל שהשוויצו בסיור בחדרי החזרות המשופצים ובבניין החדש והמפואר אני רק חיפשתי את האולם שבו הארי פוטר אוכל צהריים ותהיתי איך זה יכול להיות אחד מבתי הספר היוקרתיים בעולם אם אף אחד לא לובש גלימה.
אחרי הסיור, הבוחנים הותירו אותנו להתבשל במיץ של עצמנו בזמן שהם בוחנים אותנו אחד-אחד. כולם מחייכים בנימוס תוך כדי שהם מנסים לסרוק את התחרות. "שיהיה בהצלחה" מגיע סמס מגולדי, חברה מהארץ, ומיד מסמן אותי בתור זו ששכחה להעביר את הנייד לשקט. "הלך עלי. כולם כאן או הומואים בסקיני ג'ינס או כוסיות בבגדים שחורים", אני שולחת לה בחזרה. "נשמע כמו הפגנת שמאל" היא עונה "חבל שאי אפשר לחתוך אחרי חצי שעה". שתהיה בריאה, עכשיו אני גם מסומנת כמי שצוחקת בקול רם.
והנה אני כאן, תלמידה מן המניין, מנסה לזהות אם יש איזה פרצוף מוכר מהאודישנים. אני מנחמת את עצמי שרוב בני התשחורת שמתרוצצים כאן שייכים לתואר הראשון בלימודי משחק, בעוד שאני רשומה ללימודי התואר השני, ויתר בני גילי פשוט היו חכמים ממני ומסתתרים בבית עד היום הראשון ללימודים.
הם לא עושים צבא, הם לא עושים צבא אני ממשיכה להזכיר לעצמי ככל שאני מרגישה יותר ויותר זקנה. רועש לי, צפוף לי ואני מוקפת בילדות צעקניות ומרגיזות. אוי לא, הפכתי לאמא שלי בקסטרו.
נמאס לי לעשות רונדלים אז אני נעמדת בסופו של התור הכי פופולרי. יאללה, נזרום עם השנה הזו, יהיה בסדר. לא כולם כאן בני נוער מעצבנים, וגם אם כן לורנס אוליבייה ואני נכבוש את שייקספיר. זו תהיה שנה של התעמקות במחזות הכי טובים בתרבות המערב, פענוח של הרגשות הכי כמוסים בנפש האדם, שנה שבה אני ארשה לעצמי להתמסר ליצירה אומנותית בלי העין הצינית המרגיזה הזו שהבאתי איתי מישראל.
אני מגיעה לראש התור ורואה ילד בן 18 יושב עם קופסת קרטון. "ברוכה הבאה לבית הספר! אל תשכחי לנהוג בזהירות השנה!" הוא מחייך, קורץ, ומושיט לי קונדום.
