בכלל לא התכוונתי לנסוע לטייוואן. הבחירה הטבעית של כל סטודנט לשפה הסינית בימינו היא לנסוע לסין, "להשתלב בשוק הסיני ההולך ומתפתח" ולעשות מיליונים. אבל כנראה שהרפתקאות מושכות אותי יותר מכסף וכאשר חברתי לספסל הלימודים התקשרה אלי לספר לי על נסיעתה הקרבה לטייוואן לא היססתי והודעתי: "אני באה!".
למעט המגע הלא כל-כך נעים עם כמה גופים בירוקרטיים, ההכנות לנסיעה היו די פשוטות: כמה ניירות עם הצהרות (הניירת הדרושה להגשת מועמדות לאוניברסיטאות ולויזה מפורטות באתרי האינטרנט של האוניברסיטאות השונות בטייוואן), מעטפה ובול וכעבור חודש מצאתי את עצמי בנתב"ג עולה על טיסה לטייפה, בירת טייוואן.
דפנה סלפטר
באיזו שפה מדברים כאן?
בעקבות נסיעתי ללימודים בסין בקיץ שעבר חשבתי שאני יודעת בדיוק מה מצפה לי, בעודי פוסעת אל מחוץ לשדה התעופה שיננתי בליבי שוב ושוב את אוצר המילים המצומצם שלי בסינית. ביצעתי חימום קל לקראת מסכת קטעי הפנטומימה שאצטרך לבצע , שבתקווה, יביאוני למרכז העיר. נשמתי נשימה עמוקה, ניגשתי למודיעין בנמל התעופה ולתדהמתי ענו לי באנגלית שוטפת. בקלות רבה מצאתי את דרכי, במרכז העיר כבר גיליתי שהשימוש באנגלית באופן מפתיע, אפשרי גם מחוץ לכותלי נמל התעופה. זה לא ממש תרם לשיפור הסינית שלי אבל, יסלחו לי הסינולוגים, זה כיף ונוח.זה כיף בעיקר כי אני אוהבת לדעת מה מונח לי בצלחת, ובלי התפריטים באנגלית הקיימים במסעדות בטייפה, גם הזמנה של פסטה, סושי, סופלקי או פלאפל (יש כאן אפילו את זה) יכולה להיגמר במפח נפש. עם זאת, מסעדות המגישות אוכל זר יקרות באופן יחסי ולכן אין ברירה, אלא להרבות באכילת האוכל המקומי הזול יותר במסעדות טייווניות ובדוכני שווקי הלילה הפזורים בעיר. אלו פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה, שם, בהעדר תפריטים באנגלית, לא נותר אלא לפעול בשיטת "גיל 3": להגניב מבט אלגנטי לעבר השולחנות השכנים, להצביע על המנות המפתות ולומר למלצרית: "את זה!".
כמו בתחום הקולינרי גם בתחום הדיור קיימות דרכים שונות למציאת פתרון דיור הולם. למשל, אתרי האינטרנט לזרים המפרסמים מודעות באנגלית. בזכות אלו פגשנו בקופסאות גפרורים נטולות מטבח ובעלות מחיר מופרז (לאוהבי אינטימיות עם הקירות הלבנים) ודיור "א-לה פארוק" (לאוהבים חלוקה של המטבח, השירותים וקיר חדר השינה עם בעל הבית). יש דירות במצב טוב, במחירים סבירים ובלי שותפים, אך אלו נמצאות במרחק 50 דקות נסיעה מהקמפוס. יש אנשים שזה מתאים להם, אני כבר בתיכון נדרתי נדר שכלום לא יוציא אותי מהמיטה ב-7:00 בבוקר.
חברתי לספסל הלימודים ואני החלטנו להיעזר שוב בשיטת "גיל 3": מצאנו שכונה סימפטית בקרבת האוניברסיטה, הסתובבנו בין הבתים עד שאיתרנו בית עם שלט "להשכרה" , הצבענו עליו ואמרנו: "את זה!".
אצלם בחצר
אחרי שחתמנו על החוזה היינו כל כך שמחות שאפילו לא היה לנו איכפת שבמהלך החיפושים, כמו איזה שתי אידיוטיות נסענו ברכבת התחתית מרחקי הליכה של כ-10 דקות בלבד. על הרכבת עלינו עם כרטיס ה-Easy Card , זהו כרטיס נסיעה המעוצב בצורה עתידנית ומשעשעת להטענה חוזרת. חברתי לספסל הלימודים ואני התענגנו על עוד כמה רגעי חסד של שהות באוויר הרכבת הממוזג ומהניקיון והסדר המופתי (התגלמות השימוש הנאות בכספי משלם המסים). אך ראו הוזהרתם! לניקיון יש מחיר, במידה ונתפסתם לועסים מסטיק בתוך קרונות הרכבת או בתחנה תקבלו קנס זהה בסכומו לקנס הניתן בארץ על דיבור בנייד בזמן נהיגה.אחד השירים האהובים עלי בזמר העברי הוא "אצלנו בחצר" של נעמי שמר וכמו כל השמאלנים המעצבנים קיננה בי תקווה לראות את האידיליה העדתית בשיר קורמת עור וגידים. ובכן, הקפיטריה בבניין ללימודי שפות היינה אותה חצר. בנוסף לאווירה הנעימה בכיתות אותה משרים המורים המעולים והמקצועיים, גיוון התרבויות הופך את הלימודים המהנים ממילא למעניינים אפילו עוד יותר.
למדתי כאן שטייוואן היא ממש לא סין, היא התגלתה כלא הרפתקנית עד כדי פיהוק ובדיעבד, טוב שכך. יש בה כל מה שאנו מכירים ועוד הרבה יותר: עיר בירה תוססת שלא ישנה אף פעם, המציעה לתושביה ומבקריה הכל מהכל. ישנם נופים מרהיבים במרחק קילומטרים ספורים מחוץ לעיר ויש את הטייוונים שדואגים להנעים את זמני בסובלנותם הנדירה ובמזגם הנעים. מה שלא תוכלו לעשות זה ללמוד כאן סינית "מהרחוב", תמצאו חברים טייוונים שילמדו אתכם יש לנו כמה דברים ללמוד מהם גם ככה.
