5 סוגים של אכסניות שאפשר למצוא בניו זילנד:
* אכסניה לצעירים מוזיקה ברמקולים, בירות במקרר והמון צעירים מסביב.
*אכסניה אינטימית מעט חדרים, כולם מכירים את כולם ותוך יומיים גם אנחנו הופכים לחלק מהחבורה.
*בית חווה רחוק מהעיר, שדות מסביב והפרות רועות מחוץ לדלת.
*אכסניה אקסצנטרית מושכת את כל הטיפוסים המוזרים. מעבירים שעות בשיחות חריגות.
*אכסניה ענקית 200 מיטות, מליון אנשים. מרגיש יותר כמו מלון מאשר אכסניה.
מערות וויאיטומו
ערן: לאיזור מערות וויאיטומו (Waitomo Caves) הגענו מתוך מטרה מוצהרת אחת לרדת ל"עולם האבוד". הנהרות באיזור וואיטומו החליטו שלזרום מתחת לפני האדמה יכול להיות מעניין, ויצרו באיזור מאות מערות ותעלות תת-קרקעיות. הטבע הוסיף לזה תפאורה מתאימה של נטיפים וזקיפים, כמויות נכבדות של תולעים זוהרות ואפשרויות לפעילות אתגרית. מכאן ועד לאטרקציה תיירותית הדרך הייתה קצרה. לפני כמה שנים ראינו בטלוויזיה כתבה על אחת המערות באיזור "העולם האבוד". ירידה של 100 מטר בסנפלינג (או Abseiling) לתוך מערה ענקית. כבר אז זה נרשם בתור "חייבים לעשות".לוואיטומו הגענו יחסית מוקדם, וכיוון שהרגשנו הרפקתנים החלטנו ללעת על שילוב של שתי אטרקציות העולם האבוד, ויום אחריו Blackwater Rafting (שיט אבובים במערה). נשאר לנו המון זמן לשרוף, אז החלטנו ללכת לטיולים קצרים באיזור. יש שלושה מסלולים נחמדים קצת מערבה לוואיטומו שמורת הגשר הטבעי מאנגאפוהואה (Mangapohue Natural Bridge), מערות פיריפירי (Piripiri Caves), ומפל מארוקופה (Marokopa Falls). כל המסלולים היו קלים להליכה (אפילו לנו!), וכיוון שהיה יום שמשי ונעים הם היו דרך מעולה להעביר את היום.
לפני הירידה
במקום לישון בוואיטומו עצמה, החלטנו להתאכסן בטה-קואיטי (Te Kuiti) הסמוכה (20 ק"מ מדרום), בבית חווה מבודד וחביב. גל נשארה עם פרידה, ואני נכנסתי לסגור עניינים עם בעל הבית. בחמש דקות שדיברתי איתו, השמים הפכו מכחולים ונקיים לאפורים, ומבול זלעפות התחיל לרדת. בעל הבית הבטיח שהגשם יגמר תוך שתי דקות, אז רצתי בחזרה לפרידה, לחכות עם גל. ואז הגשם התחזק. חצי שעה ישבנו באוטו, מטר מהחדר, בלי יכולת לצאת עד שהגשם נחלש קצת. גל: ממש נחלש... אולי ל-2 דקות. הגשם היה כל כך חזק, שהפרה והסוס שרעו בשדה הסמוך פצחו בריצה מטורפת אחרי שברק חתך את השמיים. בחיים לא ראיתי פרה רצה כל כך מהר..את הערב העברנו בצפייה בסרטים, קריאה, משחקים... בקיצור כל דבר שיסיח את דעתנו מהעובדה שבקרוב אנחנו עומדים להיות תלויים בגובה 100 מטר, כשרק חבל מחזיק אותנו באוויר. הדרך לוואיטומו למחרת עברה בחששות קלים. במשרדי החברה נפגשנו עם אנה המדריכה, ועם שתי השותפות שלנו להרפתקאה שתי בחורות חביבות (אחת אוסטרלית והשניה בלגית). נסיעה קצרה אל המערה, ומתחילים להתלבש סרבל כחול ואופנתי, מגפיים לבנות מדליקות, קסדה צהובה ורתמת סנפלינג. בקיצור נראינו כמו חמישה דרדסים עם קסדות. רמת החרדה נמוכה.
אנה מעבירה לנו שיעור בטיחות מזורז, ואז מגיעים למנה העיקרית הירידה. אנחנו מגיעים לפלטפורמה מעל המערה, כל אחד נקשר בתורו, מסתובבים ומתיישבים קצה התחת על מעקה, כפות רגליים על הפלטפורמה וכל שאר הגוף באוויר. רמת החרדה גבוהה. ואז הסתכלתי למטה. רמת החרדה פאניקה!
הירידה למערות
מתחילים לרדת. זה היה ממש כיף. אחרי כמה שניות כל הפחד נעלם, והתחלנו לגלוש למטה לאיטנו ולהנות מהנוף. אפילו עצרנו בדרך לצילומים. בסוף זה נגמר מהר מידי, והגענו לקרקעית. עכשיו צריך לצאת מהמערה. מסתבר שהדרך החוצה לא פשוטה בכלל הולכים לאורך המערה, מטפסים על סלעים, ואז צריך לעלות סולם באורך של 30 (!!) מטר. לפני הטיפוס המפרך אנה לקחה אותנו לראות תולעים זוהרות. עברנו לחלק אחר של המערה, התישבנו, כיבינו פנסים והסתכלנו למעלה. בשתי מילים מגניב לאללה. מעלינו התגלתה גלקסיה של אורות ירוקים מנצנצים. גם ההסבר המפורט שקיבלנו על מחזור החיים של התולעים, ולמה הן זוהרות (שאפשר לסכם אותו ב"חרא בוער") לא הרס את הקסם. ובחזרה לסולם. קודם אנה עולה (לאבטח אותנו שלא ניפול), גל אח"כ, ואז תורי. 30 מטר זה המון עליה. גל: רק לשם ההבהרה 30 מטר זה כמו בניין בן 10 קומות. 30 מטר זה בערך שליש מגרש כדורגל. 30 מטר זה כמו 15 שחקני כדורסל שעומדים אחד על השני על הכתפיים. 30 מטר זה המון! ובעיקר כשזה במאונך.
השלבים של הסולם מקפיאים את הידיים, וצריך לעצור כל כמה שלבים כדי לנשום ולחמם את הידיים קצת. אבל בסוף זה נגמר, ואחרי עוד קצת טיפוס חזרנו לאור השמש הנעימה.
