עם בחור אחד דיברתי, אך לפתע אמר שהוא יתקשר עוד כעשר דקות ומאז נעלמו עקבותיו, עברה כבר יממה. עם בחור אחר יצאתי שבועיים, התקשרתי אליו, הוא אמר שהוא מיד חוזר אלי, הוא בדיוק אוכל, מיותר לומר, שהוא מעולם לא התקשר. בחור אחר הבריז, בחור אחר ברח.
כל פעם סיפור אחר, בחור אחר אבל אותה התוצאה, הבחור מתפוגג. ואז עלתה בי השאלה, למה כולם אותי עוזבים?
התשובות הן רבות, תלוי את מי שואלים. יש שיגידו מקריות. יש שיגידו שאותם בחורים עושים עצמם כמעוניינים בקשר, אך בעצם אינם מחוייבים כלל. יש שיגידו שאני לא מעוניינת בקשר, לא פתוחה לאנשים, לא מסוקרנת לגבי חייהם. אבל מה שאני בעיקר אומרת זה גוועלד.
אני לא יודעת אצל מי האשמה, אבל אני תוהה, מתי כבר תגיע המנוחה. מתי אמצא אחד, לא צריכה את כולם.
אני יודעת שיש חומות, יש מבצר, ישנם פחדים, ישנן הגנות, ישנן צלקות, ישנן התנהגויות שלפעמים מפורשות כמשחק. ישנם ריבים ישנן התעצבנויות, ישנן צרחות. אבל עדיין ישנם רגעים, מספר רגעים...
שבהם אני פתוחה, נינוחה ורגועה. לא נבהלת מקרבה, מאינטימיות ולא ממחנק. לא מחפשת את ההרגשה הבטוחה. לא נבהלת מאמון.
מחפשת את השמחה, את חוסר הבהלה מלטעות ומלשגות. מחפשת את ההרגשה שבה אהיה לא בטוחה ואוכל אז לתת את עצמי ללא המסכה.
לא רוצה לחכות להזדמנות, רוצה לחוות אותה. רוצה לעבור את המסע איתך. למצוא את הכיוון, עם הטלטול. להרגיש מלכה.
