מלחמה ללא אויבים נראים לעין, ללא חללים, ללא פצועים, מבלי שטיפת דם אחת תישפך. מלחמה ללא מחלוקת, ללא גבולות, ללא אזרחים תמימים העומדים בדרך. מלחמה עם עשן ועם אש, ועם כדורים נותבים שבשעת אפילה מותירים אחריהם שובל אדום וזוהר למרחקים, עם פירוטכניקה של כלי רתק כבדים ופצצות תאורה שצובעות את השמים כמו אלף גחליליות מטורפות.
פלוגת צנחנים אחת, פלוגת אוגוסט 05' של גדוד 101 יוצאת אל הגבעות המוריקות, לכבוש את הכיפות הלא מאיימות שמקיפות את הלונה בא"ח. הקורבנות אינם מעוררי רחמים - דמויות קרטון של חיילים זהי פנים, ובלונים סגולים (קריצה שובבה לסגול של גבעתי?).
לטוראי עמית הורן ממחלקת הבייני"שים נכמר הלב על העשב החרוך: "זה מקום שהייתי רוצה לטייל בו בזמן הפנוי שלי. בשקט שלפני התרגיל הרטוב אתה מביט על הטבע היפה הזה, ורגע אחר-כך הוא נעלם בדם, אש ותמרות עשן".
לפני התרגיל הפלוגתי הראשון, שני חיילים כורעים מתלחששים: "ככל שהתרגיל יותר גדול ככה החייל יכול להסוות יותר טוב את ההתחפשנות שלו", פוסק טוראי סטיב שלום, חובש במחלקה 2, וחברו מהנהן לאות הסכמה. בפועל, לכל חייל תפקיד ברור בהסתערות הכוחות ומה שנראה למתבונן מהצד כאנדרלמוסיה טוטאלית-הוא למעשה בלגן מאורגן היטב.
בתחילה יורה כוח הרתק - המתו"ל, המקל"ר, המא"ג והנגב פולטים בזה אחר זה את הפצצות, את צרורות הכדורים והרימונים שלהם. אחד הטירונים מגלה בתסכול כי לאנשי הרתק יש שפע של מעדנים בעמדה המרוחקת למעלה. "הרתק זה החיים הטובים", הוא מלין. "הם משחררים כמה יריות וישנים וחוגגים כל שאר זמן התרגיל".
שבוע מלחמה. צמד המילים מזרה האימה המוכר לכל טירון כשיאה של הכשרת החי"ר, החל בלשבייה בבסיס לכיש, שם דימו הצנחנים לוחמה ברחובות יישוב פלסטיני; המשיך לשטחי האש של הבא"ח, והתגלה לטירוני אוגוסט 05' של חטיבת הצנחנים כ"לא כל-כך נורא אחרי הכל".
שלושה ימים ושלושה לילות נמשך הפעם שבוע המלחמה, ובמהלכו תרגלו הטירונים תרגילי פלוגה יבשים ורטובים - באור יום או בחשכת הלילה, מארבים ממושכים בקור הלילה המצמית ומסעות רגליים ארוכים. "תרשום ששום דבר לא מטריד אותנו - לא הקור, לא הרעב, לא העייפות. זה שאי-אפשר להתקשר לאמא, זה הקושי האמיתי", מדגיש דוידי בן-ציון ממחלקת הבייני"שים.
תחת עץ באחד המחסומים שנפרסו על פני אזור רחב בעקבות התרעה על רכב ובו שני מחבלים, מתפתח דיון מלומד. "לוחמה בשטח פתוח זה פאסה", חורץ טוראי עמית צברי. "הרי גם אם ניקלע למלחמה עם הסורים, חיל האוויר יחריב אותם ואנחנו נצטרך רק לעבור אחריהם ולאסוף את ההריסות". חברו נותר המום כנראה אל מול העומק האינטלקטואלי וחדות הניתוח, ומהנהן בהסכמה שמידרדרת במהרה לתנומת צהריים.
הצנחנים בכלל וסגל הפיקוד בגדוד 101 בפרט ידועים כמחמירים במיוחד. "כולם כאן משוכנעים שזו סיירת 101, מה שמור"קים עושים לאנשים", מלין טירון. ואכן, גאוות יחידה מצויה בשפע, חוץ מכמה "שבוזי יח"טיות" עוכרי שמחה שהוזים בהקיץ על מה שהיו יכולים לעשות ביחידות מובחרות אחרות.
אחרי שלושה ימי מארבים, תרפ"לים, צ'ק פוסטים והליכות ממושכות, נישא באוויר ריחו הנקי של הבא"ח המטופח. "הנה זה בא"ח", מכריז אחד החיילים, ורגע לפני המנוחה והנחלה הם מתפלשים בעשב הירוק הגבוה עד הצוואר, ומשתרעים כמו פרות זחוחות באחו. עוד תרגיל נגמר. בקרוב יחלו החיים האמיתיים בקו.
הצנחנים קיבלו את מדי הריינג'רס האמריקאים, שגם להם חולצת ירכית שמשתפלת על פני המכנסיים, שנסגרים אגב בפטנט אמריקאי מבריק ללא כל צורך בחגורה.
"צריך למצוא שם חדש למדים האלה, אלו לא מדי ב'", מוחה טוראי עמית הורן ממחלקה 1. "בואו נקרא להם מדי ג'", הוא מציע.
בהתחשב בכך שמדובר בסיטואציה שאמורה לדמות מלחמה, תפקידו של הדגלן הוא מעט אבסורדי. בלב שדה קרב עומד חייל ומנפנף "אסים" נמרצים בדגל אדום עז אל מול פני האויב כמו איזה מטאדור אמיץ שלא נולד הפר שיפחיד אותו. מזל שבשבוע מלחמה לא קיים שום אויב שיענה להזמנה הפזיזה של הדגלן. בשעת אמת, כמובן, לא קיים כלל התפקיד הזה.
כן, דבורי דבש וטירוני צנחנים. ארוחה אחת ביום, ארבע פרוסות לחם לאדם, פחית לוף, מעט טונה וחופן חלווה - המינימליזם הקולינרי הזה מטריף את דעתם של החיילים. בצר להם הם החלו לאכול את פרחי העירית הפזורים בכל מקום בשטחי האש. "אנחנו מנשנשים את זה", מספר צנף בזמן שהוא מלחך עוד תפרחת לבנה.
עוד חטיף שמשמח את לבבם ואת בטנם הריקה של החיילים הוא הדומים - עצי הדומים לאורך נתיב ההליכה תמיד תפוסים. "בואו, יש פה תפוחים קטנים", צועק חייל מאושר בחדוות הגילוי. "זה דומים, יא קרוע", סונט בו חברו. "בעברית זה נקרא שיזף", מתקן אחר ומוסיף כי "הבדואים קוראים לזה דומים". "יש ספר כזה-לא?", תוהה בקול חייל אחר. "כן יש, המשך ל'הקיץ של אביה'", באה התשובה, והאדומים מתקבצים לאכול מהדומים.
