מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מגיע הביתה?
"קודם כל אני מחבק את ליאת, החברה שלי, לא משנה כמה אני מזיע ומסריח. הכרנו בבסיס הטירונים בזיקים, כשהייתי סמל המחלקה והיא הייתה מ"כית. הייתה לי אז מחלקה בשם הכינוי שלה - מחלקה פיסטוק.
"זאת הייתה עבודה קשה, אתה מתעורר לפני כולם והולך לישון אחרי כולם, אבל נורא אהבתי את החיילים שלי שם, ואני זוכר שבסוף הטירונות הם הכינו חולצות עם משפטים שהייתי אומר הרבה".
מה מתוך סדר היום שלך כקצין אתה אוהב במיוחד?
"אני אוהב להסתובב במוצבים, לשמוע את הבעיות של החיילים. יש כאלה שחושבים שהבעיה הכי קטנה היא אסון, ויש מי שחושב שהבעיה הכי גדולה היא שום דבר. צריך לתת להם פרופורציות. זאת גם הרגשה טובה שאתה דואג למישהו, פתאום לחייל אין אוכל או מים חמים, ואני צריך לטפל בזה. זה נותן סיפוק".
למה היה הכי קשה לך להתרגל בחיים על המדים?
"לא היה לי קשה כי הייתי מורעל. מגיל 16 לבשתי מדים, בבית-הספר אורט ימי אשדוד. היינו עושים דברים מטורפים - הפלגנו על יאכטה, 22 אנשי צוות, ליוון, לקפריסין, לטורקיה. לקראת הגיוס רציתי להגיע לשייטת, אבל בגלל שאני בן יחיד לא הגעתי ליחידה לוחמת. בסוף הגעתי לזיקים, ומשם התגלגלתי לכאן".
איזו דמות השפיעה עליך במיוחד?
"ללא ספק מח"ט החרמון, אל"ם ניזאר פארס. הוא ממש דוגמה למפקד שיודע להיות מפקד כשצריך ויודע להיות אבא כשצריך, וכחייל שלו אתה תמיד יודע מה הגבולות שלך. יצא לי לעבוד אתו עוד קודם, בג'נין, כשהוא היה סגן מפקד החטיבה ואני קצין הביטחון. זו חוויה אמיתית להכיר אותו ולעבוד אתו".
מה תעשה ביום שלמחרת השחרור?
"ברגע שאני משתחרר אני על המטוס לברזיל, לריו דה-ז'נרו, לראות קצת קרנבל וכדורגל".
איזה זיכרון תיקח אתך מהחרמון?
"אני מאמין שאף פעם לא אשכח את הזריחה בשלג, בכל בוקר. אלה רגעים מדהימים שאין בשום מקום אחר".
