לו רק היית קצת פחות המרצה שלי

בוקר. אני שוב מדדה את על השביל באיזור בית התפוצות. העיניים מנסות לראות מה קורה בחוץ ואני שומע את אבי, אבי העורקים שלי שר : "...בוא הביתה....".

בלילה שלפני כינסנו דנה ואני קבוצת לימוד קטנה ואיכותית שתעזור לנו לעבור מבחן לא משמעותי, לא חשוב, לא מעניין ולא כזה שהרכב קבוצת הלימוד יכול להשפיע על הצלחה או אי הצלחה בו.
דנה היא סטודנטית למדעי המחשב שפגשתי ביום הסטודנט בבר אילן. אחרי שלושה ימים שהיא לא עזבה לי את היד (...) היא החליטה שהיא עוברת ללמוד איתי בעיר האורות תל אביב.
אחרי חודש כבר שכרנו דירה ביחד ואחרי שלושה חודשים כבר חנכנו ג'וינט ראשון, ירוק ועסיסי פרי ניסוי בוטני מתחת לאפה של משטרת ישראל הגאה והמוצלחת.
אחרי חצי שעה של פתיחת מחברות וארגון חומר הלימוד, התחלנו לארגן את חומר האטני-לימוד. קססונית, מסננת, ניירות ושאר אינסטרומנטים. ללמוד לא למדנו.

מימין לבית התפוצות, מבעד לוריד אדום ושורף, אני קולט את המרצה הכי שווה במתחם האקדמי. החיוך שלה שר לי "שלום" וזה כנראה רק בגלל שאת גן החובה היא העבירה במחיצתו של אחי הגדול. "אני מתקשה בב....כיתה" גמגמתי תוך ניסיון עלוב לפתוח בדיאלוג. "הרי" – כך מוחי המאולחש אמר לי – "אם תדבר איתה, היא מיד תתפשט. אתה תשכיב אותה ואולי, מתוך פרץ חרמנות השמור רק למורות פצצות הלובשות מיני קצרצר באמצע נובמבר, היא אפילו תזמין חברה" - השתכנעתי.

"אז אתה צריך מורה פרטית". כמו פצצת גרעין על מרכז העולם (מרכז העולם = הסביחייה השכונתית של עובד) נחת עלי המשפט המזמין. "חחח..." חייכתי ויצא לי קול של חתול שכרגע משתכשך בבית השחי של אריק סיני אחרי שיעור ספיניניג. "אני עובדת היום ב'גוצ'ה' (מסעדת מאכלי ים בעיר האורות), תקפוץ לקראת סוף המשמרת, נדבר קצת".

"שומעת דנה, אני נפגש היום עם ...אאה..חיים. חיים ביקש שאני אעזור לו להעביר דברים לדירה החדשה".

הגעתי לגוצ'ה כולי מפוחלץ. עיניים אדומות וראש מלא ברעיונות איך לגרום לעגבניות העולם להיות יותר אדומות ואיך להשליט שלום רב לאומי באמצעות חיסול מקורות המים העיקריים בעולם.
שמתי קצת 'סטילה' בשירותים של המסעדה והתיישבתי על הבר. "מייד אני מסיימת" – ראיתי אותה מורידה את הסינר והולכת לחדר הצוות לקחת את התיק.

כשנכנסנו לדירה שלה ("אני חייבת להחליף בגדים") הבנתי שמשם אני לא יוצא בלי חוויה. כל הבית מלא באנגים. כל קערה מלאה בעשבי סאטלה ירקרקים. כל כסא/ספה/כורסה ופוף, מלאים פירורי אוכל, מהזן שיכול להרוג חולי סכרת בשלוש דקות (ובהנחה שמישהו ינסה להושיט להם עזרה, חמש דקות).

"סטלנית כבדה אה?" – החלטתי ללכת על זה עד הסוף. "גם אני בעניינים!" – התלהבתי והיא שתקה.
"אני מגדל בבית כבר הרבה זמן, לפעמים גם קצת אקסטות וקוק זו חוויה ניו יורקית בלבד".
היא הנהנה בראשה והגישה לי כוס מים ("כוס מים?! קצת לא מתאים לאווירה!!! איפה הרומנטיקה?!? איפה הסגולות הבלתי ניתנות להערכה של אלכוהול במצבים כאלה???"). "חבר...ידידה שלי דנה, הכירה לי חבר טוב, דרך אח שלו אנחנו משיגים חומר בן זונה! הוא נוסע פעם בחודש לרמלה ומביא כמויות של גראס, ג'אראס וכמה גרם חשיש אפגני, אין כמו חשיש אפגני".

"אתה יודע במה אני עוסקת?" היא שאלה אותי בחיוך סקסי של ניצחון. "את מורה, את מרצה... את ...." –
וכל הסמים שאי פעם עברו בי, פתאום התפוגגו והשאירו אותי ערום מול קשיי העולם, הצטבר לי גוש של אוכל מפסח לפני שנתיים ועמד לי בגרון, מאחוריו סופגניה מחנוכה שהייתי ילד, מצד ימין מאגף אותם פרץ נוזלים חומצתיים. אני לא טיפש. – "...את שוטרת סמויה?!!" – והכל יצא על השטיח.

"יש לך שתי ברירות ילד" – לרגע הרגשתי שאני בתוכנית ריאליטי עם הזדמנות אחרונה לפני שמעיפים אותי הביתה - "או שאני אתן לשוטרים למטה את הסימן עכשיו, או שתעשה כל מה שאני רוצה – וצריכה כרגע – ואז, עם חיוך על הפנים, אני אתן לשוטרים למטה את הסימן".

"דנה זה אני, עצרו אותי ואני חייב שיחרור בערבות". דנה המתוקה הגיעה אחרי 15 דקות, כולה חמה ודואגת עם סביח מעובד ומעיל וכובע צמר. אבא שלה גייס את הכסף כמו כלום והיא כולה עוטפת ומלטפת.

ואני? אני מרוצה. אני מחייך עכשיו כולי. אבל האמת היא, שכבר לפני שהיא הגיעה...כבר אז היה לי חיוך מרוח על הפנים.