אני: פוטרתי מבית הקפה של איאן.
ג'ס: מה?! איך זה קרה?
אני: הוא מצא עובדת אחרת שיכולה לעבוד במשרה מלאה.
ג'ס: מניאק! זהו, אנחנו לא יושבים שם יותר לעולם.
אני: לא, לא אנחנו חייבים לשבת מעכשיו רק שם.
ג'ס: למה??
אני: אני מובטלת וענייה. איפה עוד אני יכולה לשתות בחינם קפה מהול ברגשות אשמה?
אז שוב אין לי עבודה. באופן מפתיע, אני עדיין צריכה לשלם שכר דירה גם אם אני כבר לא מקציפה קפוצ'ינו בין שיעור לשיעור, ולכן אני מפיצה בין חברי את הבשורה המרה. הידיעה אולי עצובה, אבל בעקבותיה אני מגלה שתי עובדות משמחות על האנשים באומה הבריטית. הראשונה היא שבניגוד לישראלים, שבתמורה לפרוורד קורות החיים שלך במייל הם מרגישים מינימום טמירה ירדני לנינט, חבריי האנגלים מתנדבים להפיץ את כישוריי ברבים כדי למצוא לי פרנסה. התגלית השנייה היא שבהיותי מובטלת, כולם קונים לי משקאות בבר. יש ערבים שאני לא מבינה למה ויתרנו על המנדט הבריטי.
כמה ימים חולפים ולורה חוזרת עם בשורה מרעישה. התפנתה משרה בחברה שבה היא עובדת במחקר עבור מוזיאונים ברחבי העיר. האם אני רוצה להיות חוקרת במוזיאון? ברור שרוצה! האם אני רוצה לתרום את חלקי לשיפור מוסדות אומנות ברחבי לונדון? משתוקקת! לפני שלורה תספיק להתחרט אני ממלאת את הטפסים, שולחת, ומתפנה לפנטז על תרחישים שבהם אני מסתובבת ברחבי המוזיאון הבריטי חמושה בתג 'חוקרת', מצביעה על אבן הרוזטה ואומרת לצוות שאיתי "קח ימינה, עוד קצת, עוד קצת.. הופה. הרבה יותר טוב".
במשמרת הראשונה אני מגלה שבמעבר מהפנטזיה למציאות נשאר בעיקר התג. מכירים את האנשים שעומדים בכניסה לדיזנגוף סנטר עם מצע קשיח ועט ומצליחים לומר "סליחה, יש לך אולי כמה דק..." לפני שאתם מנפנפים אותם? ובכן, מסתבר שבאנגלית משתמשים באותה מילה עבור חוקרת וסוקרת. באופן לא מפתיע, אני מגלה שדעתו של הציבור הרחב לא מעניינת אותי, במקרה הטוב. לפחות כשלקוחות עצבנו אותי בבית הקפה יכולתי להעמיד פנים שזה מקציף החלב ולא עשן שיוצא לי מהנחיריים - כאן אני צריכה לחייך בנימוס ולשאול את השאלה הבאה עד לסופו המיוחל של הראיון.
"ובסוף הראיון, את מודה למרואיין, מעניקה את פתקית התודה, ומוודאת שמילאת בה את התאריך שבו נערך הראיון". זו אנ'גלה. היא החופפת שלי. ברצינות תהומית היא מסבירה לי ש"על פי כללי האתיקה אסור להוביל את המרואיין בתשובות אלא לתת לו לענות לבד". "הם צריכים לבחור מספר בין 1 ל 10. בנוגע לאיכות הסנדביצ'ים במזנון", אני מנסה להכניס קצת פרופורציות לסקנדל הטיית הקולות הפוטנציאלי. "בדיוק!" עיניה אורו "אני רואה שנועדת לעבודה הזו!".
בסופה של משמרת החפיפה אני מגייסת את כל המשמעת העצמית שלי כדי לא להתפטר. הצ'ופר העיקרי שמצאתי בינתיים בראיונות עצמם הוא שהם פוטרים אותי מלדבר עם אנג'לה. "את בטח נורא תהני בעבודה הזו" היא מנבאת. "באמת?", אני משתדלת להחניק את האירוניה. "את הרי לומדת משחק!", היא מצחקקת ומיישרת לי את התג, "את לא תאמיני באיזה טיפוסים הזויים תתקלי כאן!". לפעמים אני מבינה למה נפרדנו מהמנדט הבריטי.
"איך את יכולה לשרוד את זה?!" אני שואלת את לורה בערב בפאב. "אני חייבת", היא משיבה תוך כדי שהיא מחפשת את הארנק. "כן, כולנו צריכים את הכסף", אני נושפת את אנחת הפרולטריון ומחייכת לברמן. "לא, לא, זה לא זה. אני הרי גרה עדיין אצל ההורים כך שיכולתי פשוט לחיות על חסכונות. אני פשוט חושבת שזה צעד חשוב מאד בקריירה שלי כשחקנית". היא מסבירה.
"מה הסיכויים שאי פעם תגלמי סוקרת?!", אני תוהה. "לא, לא, את לא מבינה. כל כוכב אמיתי צריך שתהיה לו עבודה איזוטרית לפני שהוא נהיה מליונר. בזכות העבודה הזו, כשישאלו אותי מה אני עשיתי לפני שנהייתי מפורסמת אני אוכל לומר 'אני? אני הייתי עומדת בין המומיות במוזיאון הבריטי ושואלת אנשים מה דעתם על השירותים'".
"אבל את לא משתגעת שם לאורך זמן?", אני מנסה למצוא טיפת אור. "אל תדאגי, את תלמדי להשאיר את העבודה בעבודה ולא לתת לה להשפיע עליך מחוצה לה", לורה מסכמת באופטימיות, "זה עניין של שליטה עצמית". היא אומרת ולוקחת את הבירה, משלמת, מגישה לברמן פתקית תודה, מחייכת והולכת.
