אחרי רצח-רבין דרשנו בשמאל בדק-בית מאנשי הימין. אמרנו שהם התנתקו מהעם, אבל לא שמנו לב שגם אנחנו לא ממש מחוברים אליו. בשמאל נשמעו מאז שני סוגי טיעונים, ושניהם שטחיים, פשטניים ונאיביים.
הראשון זה השמאל האוטומטי, זה שגדי טאוב אמר עליו לפני מספר שבועות, שאצלו אנחנו תמיד לא בסדר ושאצלו אף פעם אין מלחמה צודקת. השמאל הזה הדגיש גם את הקורבנות והאמהות הבוכות, שעם כל הצער, כאבן איננו רלבנטי לדיון העקרוני, כשם שכאבם של המתנחלים על ביתם בגוש קטיף, אינו רלבנטי לדיון על נחיצות המהלך.
גישה שניה, שטחית עוד יותר, תלתה את מקור הרע בעולם בכיבוש הישראלי. זו התפיסה שאבירמה גולן כתבה עליה את מילותיו הנצחיות של יונתן גפן "רק תצאו מהשטחים... ויהיה טוב", אלא שאחרי שתלינו את כל יהבנו ביציאה מעזה ומלבנון, קרסה גם הקונספציה הנבובה הזו.
למרות כשלון ההסברים בשמאל, נוסחת הבטחוניסטים היא שכשלה באמת. אלו אמרו לנו ש"רק כשנהיה חזקים, יבינו שאנחנו כאן כדי להשאר", והמהדרין הוסיפו ש"הם מבינים רק כח", אבל למרות שאנחנו מסבירים ב"שפתם" כל כך טוב כבר עשרות שנים, נראה שהערבים מבינים דוקא את ההפך, ותודה שהסברנו. מאבק אחד נותר לציונות אחרי הקמת המדינה והוא הנצחת קיומה, אך המצב בין ישראל והערבים איננו סימטרי מהרבה בחינות, והראשונה בהן היא ש-300 מליון הערבים ישארו כנראה באיזור לנצח, ואין כל בטחון שגם אנחנו.
קיומנו המיידי תלוי בצבא המגן מפני השכנים, הנחותים מאיתנו צבאית, כלכלית ופוליטית. כרגע. אולם אין כל בטחון שעליונות כזו תמשך תמיד, למעשה, סביר להניח שאם מדינת ישראל תמשיך להתקיים רק בזכות כחו של צה"ל בלבד, מתישהו היא כנראה לא תתקיים. אסד צדק, דור הולך ודור בא, ובגלגלי ההיסטוריה, אתה לא תמיד למעלה, ואם השנאה תשאר, ישראל לא תשאר. לא נכון ש"לעד נחיה על חרבנו", כי אם לעולם ח?ר?ב?ו? (וחסדיו), לא לעולם נחיה. לכן, בטווח הארוך, האינטרס האמיתי לשלום הוא שלנו, יותר מאשר של השכנים, ולכן אם "אין פרטנר" חייבים לייצר אחד כזה.
מגמה שניה היא מסורתית, ובקצותיה "האחים המוסלמים" וכחות איראניסטים, אשר עבורם הקידמה והמערב הם מקור כל-רע. בדיון הלא-נגמר בין השמרנים והפרוגרסיביים נוטה רב הציבור חיבה לשניהם. הדבר די דומה למתכון ה"שלום ובטחון" של רב הציבור הישראלי, המצביע על סנטימנטים הן לימין והן לשמאל, אך למרות שכולנו בישראל רוצים את שניהם, חולשת האידיאולוגיה בשמאל, והמלחמות האחרונות בשטחים ובלבנון, הפכו את ה"שלום" לרעיון נאיבי ואת ה"בטחון" להכרח.
כמונו, גם אצל הערבים, המלחמות מחזקות את הימין, ופעולות צבאיות של ישראל והמערב, צודקות ככל שיהיו, לעולם מייצרות מציאות כובשת וכפויה וקורבנות יום יומיים, הדוחפים את דעת הקהל אל חיק הכחות השמרניים, עד שאפילו המתונים (ויש כאלו) נאלצים להראות כמה הם "נאבקים בישראל".
חשוב להבהיר לנאיביים: קיצוניות אסלאמיסטית לעולם תהיה, ואין גם שום כוונה לומר שהמתונים הם אוהבי ישראל, אבל על אף שבטווח המיידי אין מנוס מלהשתמש בצבא, חובה לזכור גם את האינטרס ארוך הטווח שלנו לחיות ולהשתלב באזור. ישראל צריכה לייצר אלטרנטיבות אופטימיות, ולא להפעיל רק אלימות ואיומים (בתגובה כמובן).
וכדאי שנתחיל בהכרה בבחירו?ת השגויות שעשינו בלבנון באחרונה. למרות בלבול המושגים - לא נכפתה עלינו שום מלחמה. נכפה עלינו משבר, ואנחנו בחרנו להגיב עליו בכח. רק בכח. "אנחנו מוותרים על שלב האיומים, וניגשים למעשים", אמר אז פרץ, והרמטכ"ל השלים באיום משלו "נחזיר אתכם עשרים שנים לאחור". ואולי איום היה מתאים יותר?; הציבור בלבנון, שרובו התרעם בתחילה על פעולת החיזבאללה, לא יכול היה למצוא אפילו גזר אחד בין המקלות הישראליים. במקום שנעודד אותם לשחזר את מהפכת הארזים מלפני שנה, ולהפגין שוב נגד שליטה זרה (איראנית) בארצם, נדחקו הלבנונים בחסות אלף אזרחים הרוגים (בשוגג) לצדו של חיזבאללה.
לא הצבנו אולטימטום, לא הסכמנו לדבר עם סניורה, לא הצענו סיוע לעם בלבנון שנפל קורבן למזימה האיראנית, לא את מפות המוקשים, לא את הריבונות האוירית בחזרה ואפילו לא פנינו אליהם בנאום רגשני, של שותפות גורל מול ציר הרשע. במקום זה פגענו בחשמל, בטלפונים, בכבישים, בכל משאית מזון ואפילו בטלביזיה הנוצרית. איזה מסר בדיוק זה הביא לקולות המתונים בלבנון? איזו תקוה חלופית לזו של חיזבאללה יכלה להתקיים בתנאים האלו?
והשמאל שותק. למרות שהתיאוריה הימנית היא שקרסה באמת כבר שנים, ושוב בלבנון היא לא השיבה את ההרתעה את החטופים, השמאל שבקואליציה ובאופוזיציה לא דרש דבר מכל אלו. הגיעה העת להתעשת.
