תפקיד: לוחם בפלס"ר צנחנים
גיל: 19
מצב משפחתי: רווק
מגורים: קיבוץ יפתח. "גדלתי בניו יורק. בשנה שעברה עשיתי תוכנית התנדבות בארץ והחלטתי לעלות לבד ולהתגייס לשירות קרבי - בגלל הציונות ובגלל שחשוב שהיהודים יהיו בארץ שלהם".
על התפקיד: "מאז שהגעתי לצבא עברתי טירונות, אימון מתקדם ועכשיו אני במסלול, במהלכו אנחנו עוברים מטווחים, אימוני קרב מגע, ניווטים בכל הארץ, לחימה בשטח בנוי ופתוח ועוד. בסופו של דבר לומדים להיכנס לקרב ולדעת מה לעשות ואיך לתפקד".
מוטו: "'לחבק את החרא' - צריך לקחת מצבים קשים וללמוד מהם, לחבק אותם ולהפיק מהם את המיטב".
רגע טוב: "סיום מסע הכומתה. חלמתי להיות צנחן עוד כשהייתי ילד. פעם צנחן - תמיד צנחן. אבא שלי הגיע לארץ וצפה בי מקבל את הכומתה האדומה, וידעתי שהגשמתי חלום".
כשאני צונח: "אני עומד בדלת וקופץ. יש המון רעש, אני מסתובב ופתאום... בום - שקט. המצנח פתוח ואתה רואה את כל העולם. זו חוויה מטורפת, אני ממליץ לכולם. צנחתי בצבא חמש פעמים ובקיץ שלפני הגיוס עשיתי צניחה חופשית".
אם לא הייתי בצבא: "הייתי לומד עכשיו מדעי המדינה ויחסים בין-לאומיים באוניברסיטה בארה"ב".
מפקד שהשפיע עליי: "המ"כים מהטירונות: שי ודני. היה אכפת להם באופן אישי, גם מהמקצוענות שלנו וגם מהאופי ומהערכים".
החברים: "בתור חייל בודד הם המשפחה שלי, עושים הכל ביחד, דואגים לי ונפגשים גם כשיוצאים שבת".
הכי מתגעגע: "למשפחה ולפיצה בניו יורק, אין בעולם כזאת פיצה".
פאדיחה: "בטירונות נתנו לי להעביר שיעורי אקטואליה בשביל לשפר את העברית שלי, אבל כל פעם בין חמש לעשר דקות ניסיתי לקרוא מהעיתון וכולם נשפכו מצחוק. בסוף השתפרתי בעברית וגם כולם נהנו בדרך".
