רגע לפני שנחתמו שני עשורים לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד, כשכולנו כבר שקענו בתפילות לחזרתם של שלושת השבויים הטריים, וחבשנו את פצעי המלחמה האחרונה, שב הנווט והפציע לחיינו, באחת. לאחר שהסטיקרים על אחורי המכוניות הזועקים "רון ארד לחופש נולד" הספיקו לדהות, לאחר שדמותו נחקקה בנו רק בצורת אותה תמונת סטילס מטושטשת וישנה שלו נושא על כתפיו את בתו הקטנה, הגיע תיעוד וידאו שהסיר את האבק מתאי הזיכרון, ריענן את אותם רגשות ישנים, והעניק תנועת ידיים, מבט אפוף עשן סיגריה וקול, לאותו שם אלמותי שנצרב בבשר הלאומי. רגע לפני שמלאו 20 שנה לנפילתו של רון ארד, הוא שב ומתעורר בנו לחיים, מעלה תחושת תקווה מלווה בטעם מר, חמצמץ, של פספוס.
תחושות התקווה והפספוס מלוות את יעקב נמרודי, כבר קרוב ל-20 שנה. בעקבות חטיפתו של רון ארד, וגם עקב היעדרותם של שלושת חיילי קרב סולטן יעקב, החל נמרודי בניסיונות מחתרתיים להחזרת הבנים, מנותקים מניסיונות המודיעין הממוסדים. גם הוא סוגר היום 20 שנה של ניסיונות למשוך בחוטים, להיעזר בכל מכריו בעולם הערבי להחזיר את הנווט השבוי, נע בין התקווה והייאוש המלווים את נושא הנעדרים.
נמרודי, 80, החל את דרכו בארגון ההגנה. את מרבית שירותו הצבאי העביר כאיש מודיעין בתפקידים שונים. משם עבר למוסד, ולאחר מכן מונה לתפקיד הנספח הצבאי ונציג משרד הביטחון באיראן, תפקיד שנשמע היום כמעט בבחינת מדע בדיוני. עם שחרורו משירות הביטחון, פנה לעולם העסקים. בהמשך רכש את חברת "הכשרת הישוב" ואת "מעריב". היום הוא מכהן כנשיא הכבוד של חברת הכשרת הישוב.
"הייתה לי צביטה בלב כשראיתי את הקלטת הזו", הוא מודה. "חשבתי, אילו ידענו גם את זה קודם, אולי היינו יכולים לנסות עוד כיוון, לעשות דברים אחרת. בכל הזדמנות כשאני פוגש מישהו ממדינה ערבית, אני מתעניין, שואל, מגשש באפלה. אני משתדל להגיע לאן שאפשר. רון לא יוצא לי מהראש כל הזמן".
יעקב נמרודי. לא הפסיק לנסות.
לא פגש את המשפחה
יעקב נמרודי מעולם לא פגש את משפחת ארד. הוא גם איננו קשור לנווט בשום צורה. ובכל זאת, זמן רב, כאבי לב וכסף הושקעו מצדו על מנת להחזיר את רון. הזדמנויות שזימנו לו חייו, שהותו הארוכה כנספח צבאי באיראן, הרקע המודיעיני ממנו הגיע, ובעיקר - רשת הקשרים שטווה בעולם הערבי במהלך פעילותו העסקית, אפשרו לקיים אי אילו מגעים ולנסות ולהחזיר את השבוי. "על אף שלא פגשתי את משפחתו של רון, בשנים הראשונות לא עסקתי בשום דבר אחר", הוא מעיד, "עסקתי רק בזה". הניסיונות הרבים במהלך חייו - אלו שהתירה הצנזורה לפרסם - מתוארים בפרק בספר "מסע חיי", המגולל את תולדות חייו של נמרודי וראה אור בהוצאת "ספרית מעריב".
"פעלתי בכיוון אחר לחלוטין מזה של המדינה", נזכר נמרודי. "איפה המדינה ואיפה אני. הם פעלו בדרך ממלכתית, משלהם. המוסד הקים צוות שלם שעסק בעניין. חוץ מעדכונים לראש הממשלה ולשר הביטחון, לא פעלתי יחד איתם. הכיוון שלי היה אחר. אני האמנתי שרק בכסף אפשר להחזיר את הבנים".
התגייסותו של נמרודי לנושא השבויים, לא החלה דווקא מהניסיונות להחזיר את רון. החיבור הראשוני היה עם יונה באומל, אביו של זכריה, שנשבה בקרב בסולטן יעקוב ביוני 82'. "בהתחלה פנה אליי צבי בר (היום ראש עיריית רמת גן - נ"פ)", נזכר נמרודי. "הוא הפנה אותי לפגישה עם יונה באומל, בהנחה שאולי אני אוכל לסייע לו במאמציו למצוא את בנו".
"הסיפור של באומל נגע ללבי בצורה בלתי רגילה", הוא ממשיך. "במקביל הקמתי באותה עת את חברת 'זיארה', שייעודה היה ארגון עולי רגל מוסלמים למקומות הקדושים להם בישראל. הבאתי את ניצב בדימוס מאיר קפלן לטפל בחברה הזאת".
מאיר קפלן היה ראש אגף החקירות במשטרת ישראל, ונמרודי התכוון להשתמש גם בכישוריו מעולם הביטחון. "קפלן היה קשור למשפחת באומל, והוא סיפר לי לפרטי פרטים את הסיפור, וגייס אותי לנושא הנעדרים".
לצדו, מונחים כל העת שני קלסרים גדולים בהם הוא שומר את כל המסמכים, ההתכתבויות והצילומים הקשורים לניסיונות להחזיר את רון, מדי פעם מדפדף בהם על מנת להיזכר בכל המקרים וההזדמנויות.
אחד הניסיונות המרכזיים של נמרודי לגלות מידע על רון, קשור לנשיא גרוזיה, ומי שהיה שר החוץ של ברית המועצות לפני פירוקה - אדוארד שווארדנדזה. בשנת 93' תכנן נמרודי לצאת למסע עסקים ברוסיה ולהגיע, בין השאר, גם לגרוזיה (היום גאורגיה). "שווארדנדזה היה אמור לנסוע לפגישה עם נשיא איראן", הוא נזכר, "ואני חשבתי שזו הזדמנות מצוינת לנסות ולגלות מידע על רון".
נמרודי נפגש עם ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. הרעיון היה פשוט - נמרודי ביקש לסייע לגרוזיה, שבאותה שעה נקלעה להידרדרות במצבה הכלכלי. 85 אחוז מתושבי המדינה עמדו על סף רעב, ולבד מזאת נאלצה גרוזיה להתמודד עם מורדים מוסלמים שביקשו לקבל עצמאות בחבל אבחזיה הגובל בקווקז.
"ברגע שהתפרסמה הידיעה ששווארדנדזה עומד להגיע לטהרן, החלטתי שזה האיש שיוכל לעזור לנו", משחזר נמרודי. "כשהצגתי את הרעיון בפני רבין, הוא התנגד בתחילה, מחשש להסתבכות. בסופו של דבר, האישור לפעולה ניתן".
נמרודי אכן נפגש עם הנשיא הגרוזיני. שווארדנדזה הבהיר כי הקשרים בין איראן לגרוזיה קרובים מאוד. לטענתו, מנהיגי איראן חבו לו חוב אישי, עוד מהימים שלו כשר חוץ של ברית המועצות. חוץ מזה, איראן הייתה זקוקה לגרוזיה על מנת להקטין את השפעתה של טורקיה בקווקז. נמרודי מעיד כי הרגיש כי נשיא גרוזיה הוא האיש שיכול לקדם את נושא רון ארד. אחרי שפנה אליו בצורה ישירה בבקשה לנסות לגשש כדי למצוא קצוות חוטים בהיותו באיראן, שווארדנדזה הציג סל בקשות משלו. בין השאר: עשרות אלפי רובי קלצ'ניקוב, 100 נושאי גייסות משוריינים, בין 10 ל-15 תותחים, תרופות, יועצים אסטרטגיים, מדריכים ללוחמה זעירה ופריטי מזון. שווארדנדזה הבטיח מצדו שיעלה את נושא רון ארד במסע הפגישות שלו באיראן.
התקווה שנשיא גרוזיה יצליח להשיג שביבי מידע חדשים לגבי הנווט השבוי התבדו. העסקה שנחתמה בין נמרודי לנשיא גרוזיה דרשה משאבים רבים, אך שווארדנדזה שב בידיים ריקות.
"ובכל זאת", אומר נמרודי, "זה היה עוד מאמץ. זה היה כמעט סיפור אגדה, הניסיון הזה. אחר-כך החלה מלחמה ושווארדנדזה לא היה משתלט על המורדים בלי הכלים שסיפקנו לו. בתמורה הוא עשה מאמצים מדיניים. כולנו בנינו עליו".
בבירה אירופית עם רב
ניסיון נוסף קשור לרב אירופי. את הניסיון הזה מגדיר נמרודי כקרוב ביותר. "כל-כך האמנתי בדבר הזה", הוא מספר. "בדמיוני, כבר יכולתי כבר לראות את רון ארד מנופף לשלום מחלון המטוס שמביא אותו לארץ".תחילתו של הניסיון הזה הייתה ב-1990 בטלפון מוזר שקיבל יונה באומל מאחת מבירות אירופה. מצדו השני של הקו הציג עצמו רב חרדי, שעסק בשנים האחרונות בהברחת יהודים מאיראן. במסגרת קשריו הענפים, הגיע אליו מידע ממקור אמין, שטען שהוא יודע היכן נמצאים נעדרי סולטן יעקוב ורון ארד. הרב הזמין את באומל להיפגש איתו באירופה.
כיאה לעיסוק בנושא, הכל נחקר ונבדק מספר פעמים. נושא השבויים והנעדרים מזמן שלל בלונים מלאי אוויר והבטחות שווא, והסיכוי להתאכזב גבוה. על כן, לפני הנסיעה לאירופה ערכו נמרודי ובאומל בירור קצר לגבי אותו הרב. מצד אחד, נודע להם מאיש צבא לשעבר שהרב כבר הציע את שירותיו למדינה. בהחלטת הממשלה בראשות יצחק רבין, נקבע כי שיתוף פעולה עם הרב יתבצע רק אחרי שיעביר סרט וידאו שיוכיח את דבריו - קלטת כזו לא הועברה מעולם. מצד שני, סופר להם כי לרב יש קשרים טובים בעולם הערבי.
"האיש הזה היה מגיע לטהרן במשך שנים", מסביר נמרודי בלהט. "הוא נסע וחזר. הוא היה מחביא את הפאות שלו מתחת לכובע. מסתובב באיראן ומביא ילדים קטנים לאירופה. זה היה מקסים בעיניי, ולכן החלטתי לבדוק את הכיוון הזה".
"מעבר לכך", הוא מוסיף, "בעסק הזה זה משהו שמלווה כל הזמן - כבדהו וחשדהו. אחד אומר לי שהוא גאון, השני אומר שהוא שקרן. איך אפשר להחליט? אני מנסה גם אם זה לא ללכת על בטוח. גם אם יש אחוז אחד של תקווה - אני הולך על זה. אני יכול להרשות לעצמי. אין במדינת ישראל מעוף כזה, לא לוקחים סיכונים. אני יכול לקחת את הסיכונים האלה. במקרה שלו, אני באמת לא יודע איך לא הצלחנו. הסיכויים פה היו גדולים מאוד".
במאי 1990 יצא נמרודי לאירופה לפגוש את הרב. נמרודי מציין בספרו כי "הרב לא נראה כאיש מודיעין, אבל גילה בקיאות בשמות הנעדרים... הוא הזכיר את רון ארד ואמר שאפשר בהחלט לאתר אותו. הוא מנה שמות ערביים שאת חלקם הכרתי והביע ביטחון ביכולתו להגיע לבכירים באש"ף, לאנשיו הקרובים של ג'ורג' חבש ולגורמי טרור מוכרים אחרים. הקשר שלו באיראן היה עם שני כוהני דת רמי מעלה, ובנוסף היה לו קשר הדוק עם שר באחת ממדינות ערב, שקשור גם עם ראשי אש"ף".
נמרודי התרשם מאוד מדמותו של הרב. הוא דרש ממנו קלטת אותנטית, או כל סימן אחר שיספק הוכחה שאפשר לאתר את השבויים. הרב הבטיח בביטחון כי הוא יעשה את זה. בתמורה התחייב נמרודי להעביר לו מיליון דולר. למחרת היום נחתם ביניהם הסכם מסודר.
הקשר עם הרב בימים שלאחר חתימת ההסכם היה רצוף ואינטנסיבי, והתחושה, כפי שמעיד נמרודי, הייתה אופטימית. אבל על אף שיחות הטלפון שהבטיחו מידע בקרוב - הבשורות הטובות בוששו לבוא. בינתיים, פנה נמרודי לאחד מאלופי צה"ל, וסיפר לו את סיפור המעשה. הוא ביקש מהאלוף לבדוק האם הרב אכן פועל באירופה. זמן קצר לאחר מכן, השיב לו האלוף: "יעקב, הרב שלכם באירופה עובד. זה אמיתי". התברר כי לרב יש קשר הדוק עם השר הערבי ועם גורמים בכירים באיראן, ומאז חתימת ההסכם הוא נמצא עמם בקשר רצוף.
על אף המאמצים, הרב מעולם לא הצליח להביא קלטת או כל סימן אחר לרון ולשאר השבויים. הוא הסביר כי הוא מתקשה להשיג את הקלטת בגלל סכסוך בין פלגים שונים באיראן. "עם הרבי הזה אני ממשיך לעמוד בקשר עד היום", מספר נמרודי, "שאולי יגיע דרכו קצה חוט חדש".
קשר עם עיתונאי פקיסטני
ניסיון נוסף קשור לעיתונאי פקיסטני שנמרודי קשר איתו קשר. "בן כספית פרסם בפברואר 96' ידיעה על ביקור חשאי של עיתונאי פקיסטני בארץ", הוא נזכר. כחלק ממדיניות שבה דגל - לבדוק כל קצה חוט, הוא ביקש מבן כספית לאתר את העיתונאי במטרה להיפגש עימו."בן כספית הביא אותו לכאן", הוא ממשיך. "שמו היה פאיז אחמד בטלאווי. חקרתי אותו, שאלתי אותו אם יש לו קשרים בעולם הערבי. הוא סיפר שיש לו משפחה בטהרן, שיש לו קשרים בטורקיה. אמרתי לו: 'תשמע, אולי תיסע לטהרן, תבדוק קצת על החטופים'. הוא הסכים בשמחה. הוצאתי אותו מהמלון שבו הוא שוכן, ונתתי לו חדר בביתי. הוא ישב פה ארבעה ימים בהם לימדתי אותו דיבור סמוי, ואז שלחתי אותו לבדוק אם רון ארד נמצא בטהרן".
"נאחזתי בכל אדם", מסביר נמרודי, "בכל קצה, בכל שביב מידע. הפכתי כל אבן כדי לראות אם אפשר להביא פיסות מידע. לשיחה עם בטלאווי הבאתי את בן כספית ובתום השיחה שאלתי אותו לדעתו. הוא אמר לי: 'אתה עושה משהו חשוב. יכול להיות שזה יצליח'. זה עודד אותי".
בטלאווי שהה בטהרן כחודש ימים, במהלכם המשיך לפרסם מפעם לפעם כתבות בעיתונות, "מעין סיפור כיסוי לעצמו", אומר נמרודי. "אני איש מודיעין, הייתה לי סבלנות", הוא מסביר. "הייתי בטוח שהוא ישיב לי. מדי פעם הוא התקשר וסיפר שהוא עובר ממלון למלון, מוצא קרובים, עובד על זה".
אחרי חודש הגיע אל נמרודי הפקס הראשון: "עכשיו אני בטהרן. מצאתי את רון ארד. הוא היה בסדר עכשיו, אבל הוא קצת חולה. אני אפגוש אותו בעשר וחצי בבוקר בתאריך 29 ביוני (1996) בשיראז סיטי. קיבלתי כבר אישור מהשגריר שלנו מפקיסטן... אני אשלח לך תמונה של מר רון ארד בדואר שליחים באמצעות שר החוץ... אל תשלח לי פקס, רק תתקשר איתי בטלפון".
הפקס היה מעודד. "הייתה לי הרגשה נפלאה", הוא מתאר. "שאולי יש אלוהים בשמים. אבל לא סיפרתי לאף אחד - חוץ מאשר לאריק שרון, שהיה שותף סוד שלי שנים רבות. אריק בדרך כלל לא מתרגש, אבל במקרה הזה ראיתי חיוך על פניו. הוא דרבן אותי לא לדבר על זה, כי העסק רגיש והוא עלול לגרור אכזבה גדולה".
מעט אחר-כך, הגיע פקס נוסף: "בבוקר נסעתי לשיראז סיטי. אני שמח מאוד עכשיו. רציתי לפגוש את מר רון ולפתוח את המצלמה שלי ולתת לו עט ונייר אם הוא רוצה לכתוב מכתב. אבל אז מפקד אחד בא ודיבר איתי: אתה לא מצלם ולא לוקח מכתב מרון. שאלתי אותו למה, יש לי אישור ממשלת איראן. אבל האיש הזה הוא לא ממשלת איראן הוא מישהו מלבנון... מר רון בסדר, אבל יש לו בעיות. הוא מקבל תרופות. הוא אמר לי, אתה האיש הראשון שפוגש אותי, הוא אמר לי, אני מאוד שמח היום".
"המשכתי לא לשתף אף אחד בהתרגשות", הוא מעיד. "מלבד יעקב פרי. הוא היה אחראי אז על עניין השבויים והנעדרים. הוא התלהב, והוא לא אחד שמתלהב כל-כך מהר. פתחנו מיד במאמצים להביא את בטלאווי לארץ במהירות".
עם הגעתו לארץ האכזבה הייתה גדולה. "העברנו את התמונות שצילם ליעקב פרי, ולא ראו בהם את רון", הוא מתאר. "יעקב החליט כי יש להעביר אותו בדיקת פוליגרף. הבדיקה הוכיחה שהאיש שיקר".
כעסת?
"לא כעסתי. לא אמרתי כלום. הייתי באבל. התקוות היו גדולות כל-כך, ובאמת הוצאתי על המבצע הזה כסף רב. יכול להיות שתפסו אותו שם והפילו אותו. אי-אפשר לדעת. כך או כך, האכזבה הייתה רבה".
היום נשארו לך קשרים שאתה יכול להשתמש בהם? אתה ממשיך לנסות להחזיר את רון הביתה?
"היום, אני פותח עיניים ומקשיב, אולי יצוץ משהו. אם תהיה איזושהי הזדמנות, אני לא אהסס לפעול. הלוואי שתהיה".
