"במקום שבו אין פרנסה, המינימום שמוטל עלינו לעשות הוא לחפש את ההרפתקה", ואני משאיר לכם בדיוק שלושה ניחושים כדי להבין למי שייך הציטוט שלמעלה. לא, לא, לדודו טופז. ובגלל שעם הניחושים שלכם אנחנו, כנראה, לא ממש נגיע רחוק, נגלה שהמשפט הזה שייך, תאמינו או לא, ליוזף סטלין.
אז נכון, אני אהיה הראשון להודות שהמשפט הזה, איך להגיד, לא בדיוק מנפק הסברים לרצח של מיליונים, ולדיכוי של עם שלם - חלק בלתי נפרד ממורשתו של הדיקטטור, אבל, ועם זה קצת קשה להתווכח, סטלין, מתברר, צדק במאה אחוז. פחות לגבי הקומוניזם, אגב, הרבה יותר לגבי המשפט הספציפי הזה.
כי עם היציאה מהצבא, יקירים, אין פרנסה. וזה לא משנה כמה תחפשו וכמה תשקיעו וכמה אגדות אורבניות יסתובבו על פליירים ברחוב שיציעו לכם עבודה מהבית, תנאים נוחים ושכר שיביא את מנהל חשבון הבנק שלכם לפרוס שטיח אדום בכל פעם שאתם בכניסה לבניין שלו. גם כמעט שנה אחרי השחרור, מנהל הבנק שלי לא יודע איך קוראים לי. אתם יודעים מה? עזבו את זה. גם אחרי שנה, הבוס שלי בקושי יודע איך קוראים לי.
מה לא ניסיתי בשנה הזו, מלצרות בשביל הכסף, הדרכה בשביל הנשמה וגם ביקרתי לאיזה יום, במיוחד בשבילכם, בתחנת דלק ובמלון "הילטון" בתל אביב. ולא משנה באיזו עבודה, אתה מגלה שה"חיבוק חם", כפי שכתוב באחד האתרים לחיילים משוחררים, שנותנת לנו "משפחת ישראל הגדולה", הוא קצת, וגם זה בלשון המעטה, חיבוק דוב. גריזלי. גדול. ושחור. ומפחיד.
כי משפחת ישראל כוללת בעיקר את אדון מס וגברת הכנסה, דוד מע"מ והאחיינים ביטוח ולאומי. יש גם את סבא מס וסבתא בריאות ועוד שלל קרובים שלצערכם לא תפגשו רק בפסח, אלא על בסיס חודשי. ואנחנו לא ניכנס עכשיו לדיונים לאן הכסף שלכם הולך, כי בסופו של יום, השורה התחתונה היא אחת - לאן הוא הולך? ובכן, לא אליכם, זה בטוח.
בסופו של יום, גם עם כל ההטבות שמבטיחים לכם (ומחלקים את זה בנקודות, כאילו שאנחנו חיים בפיינל-פור אירופי אחד ארוך ומתמשך), זה לא ממש משנה את העובדה שכסף אין. אז רגע לפני השחרור אנחנו, כולנו, ניקח עצה של קומוניסט זקן שאולי לא הרוויח הרבה, אבל בדרכו המאוד-מאוד ייחודית, בהחלט נהנה כל הדרך לשם.
כי בצבא - וזה אחד הדברים הגרועים שהוא גורם - לא עצרנו את עצמנו לשאול אם אנחנו נהנים. והמצב המוחי הזה, הקיפאון הנפשי המוחלט הזה, נשאר אתכם עד שבוקר אחד אתם קמים ומגלים שחוץ מהמדים, הכל ממש אותו דבר. אתם קמים בבוקר עם אותו מבט עייף ועצבני והולכים אל מקום שגם שם אומרים לכם מה לעשות. ויש בו, באיזה מקום אפור שלא בחרתם, אפשרות לטבוע במחשבה שלרוב משלמים לכם. ולרוע המזל, כמעט אף פעם אין מציל שימשה אתכם לחוף ויגער בכם שנכנסתם למי הפנטזיה האלה.
ויש, אגב, מי שיגרום לכם להאמין שבסוף ישלמו לכם. פחות מאכערים למיניהם שמציעים לכם לקנות ציורי שמן בקזחסטן, יותר בכיוון של ביטוח לאומי, שכבר שנה אני מכיר את החבר'ה האלה ועוד לא יצא מהם שום דבר טוב (סתם, ביטוח 37 ב' הוא יופי של חוק).
על-פי חוק ביטוח לאומי (לא 37 ב', אחר), מספר עבודות השתמרו כעבודות מועדפות, או בשפת החוק, "עבודות נדרשות". כנסו לאיזה פורטל חיילים משוחררים שאתם לא רוצים (והיי, יש הרבה כאלה), ובכל מקום יספרו לכם בעלי האתר כמה זה מקסים, וכמה זה נפלא, וכמה השתנו חייהם של האנשים שעסקו בזה. ובמבט מתלהב הם יספרו לכם שהעבודה מועדפת. השאלה שכולנו שכחנו לשאול היא רק מועדפת על מי.
על-פי החוק, בחצי השנה הראשונה ישולם אך ורק שכר מינימום. אבל, אחרי חצי שנה, ישלמו לכם מענק, שזו מילה שנורא אוהבים להשתמש בה. ואיפה שהוא, למטה, בקטן, יספרו לכם שהמענק הוא בסך הכל כמה אלפי שקלים, שבמילא היו מגיעים לכם אם מישהו היה טורח לשלם לכם שכר שאינו שכר עבדות.
כן, כמובן, יש גם את סיפורי ההצלחה על אלה שתעו בדרך לסיני, הגיעו לאילת והתנחלו שם בבית-מלון. וזה יפה, כי באתר "תום שירות", לדוגמה, תוכלו לקרוא על מירית, שהחליטה "לרדת לחופש גדול באילת" והיום היא "ממצה את הפוטנציאל שבה באופן מלא". מירית, אגב, מחזיקה - שימו לב -בתפקיד בכיר במחלקת הסניטריה של בית-מלון בינוני באילת. במילים אחרות, מירית היא מנהלת קומה או משהו כזה באכסניית נוער מג'ויפת באילת. ואם זה סיפור ההצלחה שמציגים באתר, אני באמת לא רוצה לדעת מה קורה לאלו שנכשלו.
בכלל, יש משהו די דבילי בעבודות המועדפות בעידן של היום. בשנות ה-60 באמת היו צריכים מישהו שימלא דלק ויארוז בבתי-האריזה. היום אין כמעט בתי-אריזה, ובמילא אנחנו חיים בעידן ה"עשה זאת בעצמך". ובעידן כזה, ממרום הניסיון של יום אחד, אתם מרגישים די מגוחכים בסרבל הזה כשמשפריצים עליכם תערובת של מים ודלק כל הדרך אל עמדת המילוי העצמי.
כסף? לא תראו. לא בשנה הראשונה, בכל אופן. אתם תאספו, כמו כולם, שקל לשקל לטובת הטיול הגדול, או דירה או כדי לנפח את חשבון ההשקעות שלכם בבורסה. אז אם כסף לא יהיה והחלום הכי גדול של חייכם הוא לא לשאוף אדי דלק, שבו מול מודעות הדרושים באינטרנט ובעיתון, וקחו את הזמן.
וזה ייקח זמן. אולי שבוע, אולי חודש. אני מחליף עבודות כבר שנה רק כדי לגלות שמצאתי אחת שאני אוהב לפני שבועיים. וזה לא גן של שושנים, העבודה הזו, וזה בטח לא גינה שבה הכסף גדל על העצים, אבל בבוקר, כל בוקר, אני קם עם מן תחושת השלמה כזו, שהופכת, לאט-לאט, לחיוך מרוצה - יש לי עבודה שאני אוהב. וזו הרגשה שאם עשיתם שירות מלא בצבא, מי כמוכם יודע שלא מובנת מאליה.
