האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

היו ואינם

פרויקט חג. המושגים שליוו את צה"ל משך שנים – ונעלמו.

איילה פנייסקי | 20-09-2006 15:40:00

כמתה על הראש:

כמו הניסיון לדלות אמירה מנאומים חגיגיים, כמו מסדר היציאה הביתה, כמו תחינה נואשת לנהג שיעצור את האוטובוס אחרי שסגר כבר את הדלת - כך נראית לעתים הכומתה הצבאית - מיותרת. חידה בלתי פתורה: מה היא עושה שם בעצם על כתף שמאל? מדובר בשאלה לא רעה לאלו מאיתנו שמנסים לנהל אורח חיים הגיוני. הבה נתחכמה לה: אם כבר יש אחת שמכבידה קלות על כתף שמאל בלי שום שימוש של ממש, למה לא למקם עוד אחת בכותפת הימנית? לשם האיזון, אתם יודעים.

אז זהו, שהכומתה, המשמשת כיום בעיקר כסמל סטטוס לחיילים קרביים וככרית רכה לראשים מנומנמים בדרך לבסיס, היא לא פחות מאשר אנדרטה להיסטוריה עתיקת יומין של אופנה צבאית זנוחה. והרי חשיפה: פעם לכומתה הייתה תכלית.

ואלה הם דברי הימים של עלייתה ונפילתה של הכומתה מהראש הצה"לי: ויהי בימי תש"ח, וכומתה אין בישראל, ויעשו להם שרי הצבא כומתה כמנהג הגויים לחבוש על ראשם על-פי הדגם הבריטי. ויראו כי רע ויחליפוה בברט קלאסי סרוג לכסות על הפדחת. ויהלכו בני-חיל עם כובעם על ראשם כל עת שהם תחת כיפת השמים ולבושים במדי א' (פירוש: כל החיילים הילכו עם כובעם על ראשם כל עת שהם תחת כיפת השמים ולבושים במדי א'. נכון, קשה לעיכול, אבל הבנתם נכונה כבר בפעם הראשונה).

ויהי בימי הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר (1972), ויוריד את הכומתה מן הראש אל הכותפת. ותנוח הכומתה שש שנים. ויהי בשנה השישית למנוחת הכומתה ויקם רמטכ"ל חדש על צה"ל, רא"ל רפאל איתן, ויעלה את הכומתה בחזרה על הראש. קול קורא במדבר ובהר לאמור: "צבא צריך ייחוד, לא רק ביעדים אלא גם במראה החיצוני שלו. כל המחדלים הגדולים אינם נולדים יש מאין. הם מתחילים בהפרות משמעת ובפריקת עול. הכומתה לא נועדה להימצא בכותפת, אלא על ראשו של החייל". ותהפוך הכומתה סמל למשמעת בצה"ל כי רבה ויוגברו מבצעי המלביש. ויסבלו החיילים הרבה כי חמסין בארץ. ויתייסרו בשוטים ובעקרבים ובדוחות מ"צ רבים ותהי כל תחנה מרכזית משחק תופסת אחד גדול.

ויקם רמטכ"ל חדש על צה"ל, רא"ל דן שומרון, ויסר הכומתה מן הראשים לאמור: "אכיפת הפקודה לחבישת כומתה מצריכה הקצאת אמצעים כספיים וכוח אדם רב שלא לצורך. לדעתי, עניין המשמעת לא יקום או ייפול על נושא הכומתה". ויעלו כל החיילים אחריו מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם לאמור: "תאמינו לי, אחים שלו, הרמטכ"ל החדש עשה לנו את היום, הוריד את הפלטות האלה מעל הראש שלנו. תראו איך השוטרים הצבאיים עצובים, לקחו להם את כל העבודה". סיפור אמיתי.
כיום נותרו בצה"ל שני בסיסים בלבד בהם מונהגת חובת חבישת הכומתה בשל המשמעת היתרה המוקפדת במקום: בית-הספר לקצינים בה"ד 1 ובית-הספר לטיס. עד לא מזמן היה חבר ברשימה זו גם בסיס מפקדת עוצבת סיני, שם החליט מישהו בשלהי שנות ה-80 שהוא חייב להיות מיוחד.

העניין ברור: מצבנו כיום, עם הכומתה שנחה בצד מאז שנת 1987 כאבן שאין לה הופכין ומתעוררת לחיים רק בטקסים, טוב מבעבר.

אבל יש גם אבל: ידיעות שנתפרסמו בעיתונות בחודשים האחרונים מדווחות על לחשושים בדבר מימוש האמרה הקובעת כי ההיסטוריה - התחילו לבקש רחמים ולהרטיב את השיער במים צוננים - מתכוננת לחזור על עצמה.

הרס"ר אהוד בנאי. רס"ר עם שפם
הרס"ר אהוד בנאי. רס"ר עם שפם

טרמפים
אין כמעט חייל שלא מכיר את זה. אתה רחוק מהבסיס, תחנת האוטובוס רחוקה ממך, בין כה וכה הקו שלך לא עובר ממש באזור, ובכלל אמור להגיע רק בעוד כמה ימים. בדרך כלל גם חם לאללה (או, לחלופין, יורד המון גשם), אמא מחכה עם שניצל בבית, ואו-טו-טו מתחיל "השיר שלנו". אז שואל את עצמו החייל - "להניף (אצבע) או לא להניף?". עד אשר מופיעים תסריטי האימה: יש התראות, יש מחבלים, יש אנסים, ואם משטרה צבאית תופסת אותך, אתה יכול לשכוח מהרגילה בשבוע הבא.

פעם הכל היה פשוט. הטרמפים לחיילים היו עניין טריוויאלי, לגאלי ויומיומי כמעט כמו הגלח"ץ בבוקר. ולראיה, הרי מזיכרונותיו של עלי מוהר, חייל בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, הטוען לקשר מובהק בין הטרמפיסט הצעיר ומלחמות ישראל:
"...היית נעמד על אם הדרך ותופס טרמפ. כלומר, הטרמפ היה מנסה בעיקר לתפוס אותך. אז, בקיץ של 67' וב-68' כולה, כולם רצו להסיע חייל. אחרי שלושה שבועות של המתנה מלאת פחדים, היה הניצחון החלטי ומשחרר כל כך, עד שזמן רב אחר-כך עוד היו המכוניות עוצרות לחייל אף מבלי שהרים את ידו. במצב עניינים זה, היו רבים פוסלים טרמפים במקום להמתין להם: לא מרימים את היד כשהמכונית המתקרבת לא נראתה להם. משאיות ומכוניות ישנות ודחוקות נפסלו על הסף. לעתים היה הנהג עוצר, ואילו החייל מסרב לו באדיבות, משתדל לא לפגוע ברגשותיו..." ("במחנה", 1994).

אז, לפני עשרות שנים, עוד כללה פקודת הטרמפים הוראות כמו "החיילים יסתדרו בטור אחד בשולי הכביש", או "עוצר את הרכב רק הראשון בטור", ואפילו הנחיה מפורשת לפנות את המקומות הנוחים לבכירי הדרגה ולחיילות.

בשנות ה-70 המשיכה תרבות הטרמפים להתפתח. אחת הדוגמאות לכך היא ה"טרמפדרה" - יוזמה מקומית מבורכת בה פצחה עיריית חדרה בשנת 1975. עשרות צעירים וחניכי מועדוני נוער התייצבו לצד לובשי המדים בטרמפיאדות, והשתתפו במאמץ לעצירת הטרמפ. הצעירים גייסו לטובת העניין את כל האנרגיות שהוריהם ודאי היו מעדיפים שישקיעו בלימודים, ומצוידים בעלונים, בתלושי הסברה, וגם בשלטי "אם בצומת תעבור - רגע! לחייל עצור!", התייצבו לצד החיילים הממתינים. קאלט? לא נכחיש זאת.
באותם ימים, כאשר החליטו באגף כוח האדם לחדד את נוהלי הטרמפים, כוונתם הייתה דווקא להחמיר עם כל הנהגים הסוררים שלא עוצרים את האוטו לחייל שבצומת. היו זמנים.

מספר חודשים לאחר מכן, הגיעה תחילת סופו של עידן הטרמפים. איום החטיפות והסכנה הכללית שבעלייה לרכב זר, לצד שיפור מסוים בתחום התחבורה הציבורית, הכריעו כנגד הדרך הטרמפית להגיע הביתה. וכמו כל דבר מתקדם, גם כאן היו הנשים ראשונות, כשנסיעת חיילות בטרמפים במהלך שעות החשיכה נאסרה עוד בסוף שנות ה-70.

רק עשרות שנים מאוחר יותר, אי שם ב-2001, התפרסם חוזר מפקדת הפיקוד העליון אשר אוסר על חיילי צה"ל באשר הם להניף אצבעות למטרות טרמפ. מאז, נתפסים מדי שנה מאות עברייני טרמפים על-ידי חייליה של המשטרה הצבאית, בעודם מנסים לעצור רכב זר, או חלילה מצליחים. לעדכונכם הכללי רק נזכיר כי על-פי פקודות הטרמפים המעודכנות בצבא, ובהנחה שהינכם חיילים, עובדי צה"ל או שוחרים בפנימייה צבאית - אין לעלות על טרמפ בכלל, אלא אם אין בתוך שעה ובמרחק של שני קילומטרים אף קו נסיעה שמקרב אתכם ליעדכם. בכל מקרה, ורק כדי שלא תאמרו שלא הזהרנו, גם לאישור זה הגבלות רבות ומגוונות, אותן תמצאו בפקודת המטכ"ל המפורטת 2.0104, "איסור נסיעה בטרמפים". קריאה מהנה!

פס
מבלי שנרגיש, זה כמעט שנה שצה"ל מצליח לנייד את חייליו ללא פיסת הנייר המיתולוגית, המכונה "פס" (ובאנגלית - "PASS"). במשך עשרות שנים הייתה חתימת הרס"ר על "אישור שהייה מחוץ למחנה" צעד הכרחי לפני כל יציאה של חייל הביתה, והסתובבות בלעדיה מחוץ לבסיס הייתה עילה לדוח מאיים של המשטרה הצבאית.
השתלשלות האירועים, כידוע לכל מי שעוד הספיק להיתקל ב"פס" במהלך ימי שירותו, לא בדיוק תאמה את ייעודו המקורי. ה"פס" מולא מדי יום על-ידי החיילים החרוצים עצמם, אשר העדיפו שלא להטריח את האחראים בעניין פעוט כמו חתימה על הטופס, ועדויות שונות (זה לא אני!) אף מספרות על מקרי קיצון בהם נגנב הטופס בסיטונות ממשרדי הרס"ר היחידתי.

עד אשר באוגוסט אשתקד, הוחלט באגף כוח האדם (היום האגף למשאבי אנוש) לשחרר את ה"פס" לאלתר, או כפי שזעקו כותרות העיתונים - "לתת פס לפס". פקודת המטכ"ל 33.0205 - "שהייה מחוץ למחנה - שירות סדיר ושירות מילואים", בוטלה. "מפקד השולט בפקודיו אינו צריך לתת להם פתק נייר", הכריז אז ראש ענף משטר ומשמעת, סא"ל אבשי אזולאי. בחלוף מספר חבלי הסתגלות העניין הופנם, וחרדת החיילים מפני שוטטות ללא "פס" בכיסם הפכה לנחלת ההיסטוריה.

אסוף תרמילים
סיימת את האימון. מטרות הקרטון מדממות על האדמה זה מכבר, וכל שנותר הוא לרוץ בשמחה אל פריסת הגורמה שלך - קרקר עם ריבה צבאית. לא אם אתה חייל מודל 82', כמובן. הרמטכ"ל דאז, רא"ל רפאל איתן, הוכיח כי תוצרת חקלאית אינה הדבר היחיד שצריכים ללקט.

ברוח הקריאה לניקיון "עד רמת הבדל", הוא הורה, יש לאסוף את תרמילי הכדורים לאחר האימון על מנת למחזרם ולחסוך לצה"ל מיליוני שקלים. הפקודה קיימת עד היום, והתרמילים שמובאים למרת"ח נמכרים כמתכת במכרזים של משרד הביטחון.

"הייתי מ"פ מרכבה כשרפול הגיע לבקר אותנו באימונים", מספר אל"ם (מיל') רפי שמידע מיבנה. "ידענו מראש איפה המסוק שלו עומד לנחות ולכן הוריתי לחיילים לנקות את השטח הזה מתרמילים. כמובן שהוא נחת, בכוונה, 50 מטר משם. איך שהוא נוגע בקרקע הוא כבר שולח את היד לאדמה ועוד לפני שמברך אותי לשלום, מושיט לי חופן של תרמילים. אני חושב שהוא הכין את זה מראש עוד במסוק".

רפול היה מעמיד את הקצינים והחיילים בשורה, ואז היו כולם מתחילים לצעוד, כפופים ואוספים תרמילים. "היית רואה שורה של אנשים, מטוראי ועד מח"ט, עם גב כפוף, ובאמצע הולכים זקופים הרמטכ"ל והרל"ש שלו", נזכר שמידע.

רס"רים עם שפם
במשך דורות ייצגה פלומת השערות הנושקת לשפתיים את נגדי המשמעת מטילי האימה, אנשי השרוך בכחול ולבן. למרבה המזל (או בישו, תלוי באיזה צד של השפם אתם עומדים), נדמה כי לפחות ברובה, התופעה פסה מן העולם.

"הכל התחיל בימים שבהם הרס"רים הבריטים הלכו עם שפמים", מספר רנ"ג (מיל') אהוד בנאי, הרס"ר המיתולוגי של חטיבת הנח"ל ומחנה 80, שהשתחרר מצבאנו לפני כחמש שנים. "מי שחיקה אותם עוד בשנות ה-50 היה הרס"ר חזי, הרס"ר המפורסם של הבקו"ם. לשמחתי יצא לי להכיר אותו, וכך לקחתי ממנו את החיקוי הזה, גם במשמעת הנוקשה וגם בשפם".

מאז הפכו השפם והרס"ר למילים נרדפות ממש כמו מרגול והתימניאדה. צדודית כל לובש מדים משופם הייתה מחרידה משלוותם את חיילי צה"ל המרושלים, ומאיצה את אצבעותיהם לסדר את הכומתה, החגורה והחולצה במכנסיים. שמועות צה"ליות מספרות על נגדים אשר יצאו לקורס קצינים, ומיהרו לגזוז את שפמם.

"יש נגדים שאומרים - שפם זה לא זה. אבל אני הלכתי איתו, ולהערכתי זה עשה את שלו", מבאר רנ"ג בנאי, אשר שפמו הוותיק בעל פז"ם של לא פחות מ-27 שנים. "ברגע שאדם הולך עם שפם, יש ממנו רתיעה אוטומטית. הוא גם מסתיר לי את החיוך, ומתוקף תפקידי הרי אסור לצחוק עד כדי כך".

כיום נדמה שבנאי הוא אחד השרידים הבודדים אשר נושאים בגאווה את התופעה השעירה. "יש עוד ניצוצות של שפם או שניים, אבל לדעתי מאז ומתמיד 90 אחוז מהרס"רים היו בלי שפמים", סבור בנאי. "הסטיגמה נוצרה כשאת הרס"ר של מחנה 80, למשל, כל שלושה שבועות ראו 2,000 בנות שמתחלפות, וזו הדמות הראשונית שהן ראו בצבא - רס"ר משופם. כך במשך דורות שלמים! אבל היום - עבר זמנו, בטל קורבנו".

ולסיום - טיפ למגדלים:
"כדי שהשפם יעמוד כמו שצריך, אני מערבב משחת וזלין עם משחת שערות מיוחדת, מוסיף קצת שמן ומורח על השפם. לאחר מכן אני מחליק את השפם עם מכונה חשמלית" (מתוך המלצותיהם של שלושת הרס"רים עם השפמים הגדולים בצה"ל נכון לשנת 1978).

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי