האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

ימים נוראים

ראש השנה ויום כיפורים מוגדרים כימים הנוראים, אך מסתבר שלכל אחד יש את הימים הנוראים שלו

ניסן | 20-09-2006 12:51:00

קיבלנו קריאה, כל החופשות מבוטלות, תתחילו לקפל ציוד, עולים להר דוב". המ"פ מוחרבי היה רציני מהרגיל. "קחו כמה דקות ותתקשרו הביתה, אין מה לעשות, אנחנו עושים את החג שם".

"אז אתה לא מגיע לראש השנה", קול של אכזבה בקע מצידו השני של הקו. "לא אמא, עולים להר דוב, סתם תפיסת כוננות שגרתית" שיקרתי, אבל לא הייתה ברירה. "לסוכות אני כבר אגיע", שוב שיקרתי, לא היה לי מושג אם זה יקרה אבל עדיף היה להרגיע אותה.

כשעלינו על האוטובוסים התסכול ניכר על רוב החברה, שלומי ואטיאס הדתיים התבאסו מאוד, להם זה ממש חשוב להיות בבית בראש השנה, הצלחתי להבין אותם. גם שאר החברה התבאסו, ראש השנה זה אחלה חג למשפחה. "חבורה של מניאקים החיזבאללה האלו, דווקא עכשיו בראש השנה, אני כבר סוגר פה 21 מחר". קוסטה עמד לשבור משהו על מישהו ולא חשוב מה, כזה רומני עצבני בחיים לא ראיתי.

"למה דווקא אנחנו, אין יותר צעירים". כולם התרחקו ממנו ולא רק בגלל שהיה עצבני, לאף אחד כבר לא היה כוח לזיוני שכל ולרטינות שלו, לפחות לא עכשיו. היחידי שעוד היה רגוע היה סאלח, כנראה שלדרוזים לא ממש איכפת מראש השנה, לפחות לא במישור הדתי.

אחרי לילה של שמירה בסיסית, נכנסתי לחדר האוכל או לפחות למבנה שהיה אמור להיות חדר אוכל. הטבחים, במכנסי ב' שרו ושמעו רדיו, ברקע התנגנו שירי סליחות "חטאנו לפניך, רחם עלינו" וכל הטבחים חזרו ביחד על המילים עם ניגון מזרחי קל ובמקביל חתכו סלט, שטפו את המטבח וחממו אוכל, שכחתי לרגע שזה ערב חג.

התיישבתי לאכול ארוחת בוקר, חביתה וקצת קוטג' עם לחם די לא טרי, "יש לחם מהיום?" שאלתי. גרינפלד שהיה אחראי משמרת במטבח צחק, "תבוא עוד יומיים יהיה לחם מהיום". התחלתי לאכול כשגרוס המשגיח כשרות שלאחרונה מונה להיות גם מש"ק דת, בגלל שמנחם השתחרר התיישב לידי.

"אתה מגיע היום לבית כנסת?", "יש משהו מעניין גרוס?, השנה עשיתי מלא חטאים, נראה לי קצת בעייתי לבקש סליחה על כל מה שעשיתי השנה ביום אחד". גרוס מרח גבינה על הלחם הדי לא טרי.

"תגיע, כוונה זו כבר התחלה טובה, חוץ מזה שעכשיו זה הימים הנוראים שזה אומר שיש עשרה ימים של תשובה עד יום כיפור" "עשרה ימים?" שאלתי, גרוס הנהן והמשיך " כבר נשמע יותר טוב, לא ככה?"

גרוס נתן ביס מהלחם "איזה לחם מסריח". הבעה של גועל הייתה בפניו, "הוציא לי את כל החשק הלחם הזה, לא חשוב אני הולך למשרד של המג"ד, הזמנתי חבילה של עלוני סליחות ואני צריך לאסוף אותם, נתראה בתפילה אחי".

לא שיש לי משהו נגד דתיים, אני אפילו מאוד אוהב את שלומי ואטיאס אבל משהו בגרוס לא נראה לי, משהו בו היה צבוע לגמרי, מסוג הקומבינאטורים החרמנים שנפלטו מקרבי וחשבו ליפול על ג'וב טוב ברבנות, מסתבר שאולי את המג"ד ואת מפקדת זרועות היבשה אפשר לרמות, את אלוהים לא. הבן אדם טוחן פה כמו מניאק ויוצא פעם בשבועיים חמשוש.

אחר הצהריים הלכתי לקבל סידור שמירה לחג, מסתבר שמהלילה ועד הבוקר של החג אני אמור לשמור, קצת מתנגש עם הקטע של התפילות והבית כנסת. חשבתי על זה שהשנה עשיתי כל כך הרבה חטאים ואני באמת צריך להתחיל לבקש סליחה, אמנם יש לי עשרה ימים לפי מה שגרוס אומר אבל בכל זאת, ראש השנה זה יום חשוב, אני חייב להחליף שמירה.

ידעתי שגרוס יעזור לי בזה, הלכתי לכיוון הבית כנסת ופגשתי את קוסטה "ראית אולי את גרוס?" קוסטה לא היה עצבני בכלל לשם שינוי, הוא אפילו נראה משועשע." הוא במשרד של המג"ד כולו עצבני, המג"ד הביא לבטי הפקידה חבילה של דפים בשביל גרוס. הוא שם פתק מעל החבילה כשרשום עליו "לגרוס" והמטומטמת גרסה, חבל שאלו היו עלוני הסליחות שהוא מחכה להם כבר חודש, אל תנסה אפילו לדבר איתו, הוא באטרף".

לא היה לי כוח לדבר איתו אז פשוט הלכתי לסאלח, במילא ראש השנה לא מסמל בשבילו כלום. "אז מה אתה אומר סאלח? בקטנה אחי, רק לתפילות". סאלח באמת היה בחור טוב "אין בעיה אחי, רק תשתדל לא לטחון אותי יותר מדי, אני גם שומר יום", "אין בעיה סאלח, מקסימום נתחלף בשמירות".

בבית כנסת פגשתי את כולם, הנחתי את הנשק בכניסה ואת המחסנית שמתי בתוך תא סידורים מעץ שהיה לידי. שלומי היה חזן ואטיאס עמדו לידו, גרוס דאג שלכולם יהיו סידורים, אפילו מוחרבי הגיע להתפלל.

התפילה הייתה לא מוגדרת. לראשונה בחיי התחברתי למילים שפשוט יצאו מפי כמין בקשה לאל, ביקשתי סליחה על כל הקטעים שהייתי חרא בהם השנה, ביקשתי סליחה והבטחתי להשתפר בשנה הבאה, התפילה הזו הייתה רגע מיוחד, קיוויתי שתחושת התרוממות הנפש שחוויתי תמשיך ותלווה אותי כל אימת שאפשר, ידעתי שזה בלתי אפשרי.

כשהתפילה הסתיימה הרגשתי ממש טוב, הרגשתי נקי, באמת קשה לי להסביר את זה. מקווה שאלוהים יסלח, אם לא על הכול אז לפחות על חלק. אספתי את הנשק והלכתי לחדר האוכל. ארוחת החג הייתה מצחיקה, שתינו הרבה וכולם הרגישו מצוין למרות שהיינו רחוקים מהבית ובלי המשפחה הקרובה.

אחרי הארוחה יצאתי החוצה, כבר סוף ספטמבר והתחיל להיות קריר, מזג האוויר הנעים ותחושת החג והאלכוהול עשו לי טוב. חשבתי על מהות החג האמיתית ועל אלוהים וקיומו. הרגשתי שאלוהים הוא של כולם, לא רק של היהודים או הדתיים או כל חלק אחר בעולם, אלוהים הוא אוניברסאלי לגמרי ואף אחד לא יכול לתפוס בעלות עליו.

חשבתי כמה סאלח שהוא בכלל לא יהודי, תותח. אני בטוח שאלוהים אוהב אותו ושהוא מעדיף אנשים טובים על אנשים מושחתים. נזכרתי גם באותו רגע שאני טוחן אותו בשמירה כבר כמעט שלש שעות.

הלכתי אל עמדת השמירה כשקלטתי פתאום שאין לי מחסנית עליי, השארתי אותה בבית כנסת. רצתי לבית כנסת ונכנסתי במהירות תוך כדי שאני מדליק את האור, אני לא יודע אם אלוהים כעס על זה שהדלקתי את האור בחג, אבל אני יודע שהוא כן כעס על מה שגרוס ובטי הפקידה עשו שם באמצע הלילה.

מזועזע מהפריצות שראיתי הרגע בבית כנסת רצתי לעבר עמדת השמירה, סאלח עמד שם קפוא מקור, "מצטער סאלח, התעכבתי בגלל כל הבלגאן של החג, יש לך אולי מחסנית להביא לי". "זה בסדר אחי, עוד שעה קוסטה כבר מחליף אותך

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי