איריס פורטוגלי, מוזיקאית, נסעה לפני כ-20 שנה בהיותה צעירה בת 20 כדי להגשים את חלומו של כל מוזיקאי וללמוד ב"ברקלי", אחד מבתי הספר המובילים בעולם למוזיקה. "כאשר הגעתי לראשונה לבוסטון היה זה בינואר 86', 20 מעלות מתחת לאפס קיבלו את פניי", מספרת פורטוגלי על הפגישה הטראומטית שלה עם בוסטון.
פורטוגלי מספרת שבשל הקור העז היא לא פגשה כלל אנשים מחוץ לברקלי, כך שהחודשים הראשונים מתוך חמש וחצי השנים שבילתה בבוסטון היו בעיקר בבדידות, בדידות שלא השאירה לה אפשרות אלא להמשיך ולהתאמן בתיפוף ללא הפסקה. "בבית-הספר אתה מכיר אנשים וכולם מחייכים אליך ומאוד נחמדים, אך מהר מאוד אתה מבין שאתה נשאר מאוד לבד. החיוכים הללו אצל האמריקאים הם קודים בסיסיים של נימוס שלמדתי להעריך מאוד", מתארת פורטוגלי את יחסה להלך הרוח האמריקני.
היא מציינת כי בוסטון וברקלי היו הסביבה המושלמת למחנה אימונים קשה ומפרך שהפך אותה למוזיקאית טובה יותר. היא זוכרת את המחסור במזומנים והחורף הקשה כחוויה אינטנסיבית ביותר. לרגע אחד היא לא מתארת את החוויה ככיף ושעשוע אלא מדגישה כי מדובר במאבק הישרדות. למרות זאת הסביבה בבוסטון אפשרה לה לעשות מה שלא יכלה לעשות לעולם בארץ, להתרכז רק במוזיקה.
פורטוגלי מסכמת את החוויה כתקופה המשמעותית ביותר בחייה. היא ממליצה לכל מוזיקאי שלוקח את עצמו ברצינות לעשות את שהיא עשתה אך מזהירה כי מדובר בחוויה לא פשוטה, שלא מיועדת לחלשי אופי. למי שהמוזיקה בדמו מתארת פורטוגלי את בוסטון ואת ברקלי כ"חנות ממתקים" של מוזיקה, עם נגנים מעולים בכל פינת רחוב והופעות בכל יום בשבוע.
