האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

בגפם

מה עובר על נער חרדי שמחליט להתגייס לצה"ל? שלושה צעירים המירו את השטריימל במדי הזית במחיר פרידה מהמשפחה

ליטל קפלן | 13-09-2006 15:59:00

ערב לפני שהתייצב בשערי הבקו"ם, הגיע אהרון קרוטוירט לביתו שבבני ברק כדי לארוז תיק גדול ולהיפרד מההורים. חבוש כיפה שחורה ועטור זקן עזב את הבית. הוא ידע שבזאת הוא עוזב גם את דרך החיים החרדית. הוא גם יכול היה לצפות מה יהיה המחיר שישלם על בחירתו, אם כי לבו דרש בתוקף להמעיט מערך הפרידה. זו לא תהיה הפרידה האחרונה.

"בשבע בבוקר, לפני שיצאתי, ניגשתי לאבא שלי כדי לומר לו שלום, הוא ישב בסלון ובכה כמו ילד קטן", הוא נזכר. "אדם בן 65, עם זקן לבן, עם נכדים, יושב ובוכה בגללי, פישר אחד. אמרתי לו - 'יהיה בסדר, אני אחזור'. הוא עשה לי תנועה עם היד. אמרתי שאני הולך אבל אף אחד לא נפרד ממני. אבא שלי ניתק איתי קשרים, וכל המשפחה הלכה בעקבותיו. מאז שהתגייסתי יש עליי חרם אחד גדול", הוא מיישיר מבטו. "מה זה אומר? שאין לי יותר לאן לחזור".

לפני כארבעה חודשים השתחרר קרוטוירט משירות קרבי בגדוד שמשון. הנתק המשפחתי עדיין שריר וקיים. ובכל זאת, יש לו לאן לחזור. מזה שנתיים הוא מתגורר בדירה של האגודה למען החייל, יחד עם סמל יוני פוזן שמשרת בגדוד 05 של הנח"ל, ועם סמל מנדי זלמן, שמשרת בגדוד הנח"ל החרדי. גם הם גדלו בבית חרדי והפכו עם גיוסם, בעל כורחם, לחיילים בודדים. שלושת השותפים לדירה ולצרה מהווים מעין גרעין משפחתי אלטרנטיבי.

הסיפורים האישיים של השלושה, שכוללים נעורים מבולבלים בחברה החרדית, גיוס וניתוק מהמשפחה אך לא משמירת המצוות, דומים באופן מפליא. קשה שלא להניח שהסיפור של דרי הדירה הירושלמית הוא גם סיפורם של לא מעט צעירים חרדים שמבקשים להתגייס לצה"ל.

מימין: מנדי זלמן, יוני פוזן ואהרון קרוטוירט. מאמינים שיחדשו את הקשר עם ההורים. (חגי הירשפלד)
מימין: מנדי זלמן, יוני פוזן ואהרון קרוטוירט. מאמינים שיחדשו את הקשר עם ההורים. (חגי הירשפלד)

נדדו בין הישיבות
משפחתו של קרוטוירט (25, התשיעי מבין תשעה) שייכת לאחד הפלגים של חסידות בעלז. פוזן (20, השלישי מבין תריסר) נולד גם הוא בבני ברק למשפחה ליטאית. זלמן (24, השני מבין תשעה) נולד בכלל בערד, לזוג חסידי גור שנשלח לעיר הדרומית במצוות האדמו"ר, והשתקע בירושלים מספר שנים מאוחר יותר. את שנות ילדותם העבירו ב"חיידר". שלושתם זוכרים את עצמם כילדים שובבים. פוזן אובחן כהיפר-אקטיבי, קרוטוירט מספר שהרגיש תמיד שהדרישות של אביו ממנו גבוהות מדי, זלמן מצהיר שמאז ומעולם הייתה לו חשיבה קצת אחרת. כשעברו לישיבה קטנה (מעין "חטיבת ביניים" במערכת החינוך החרדית, המיועדת לגילאי 13-16) החלו הצרות. כל אחד מהם נדד בין כמה ישיבות. נדמה שמערכת החינוך החרדית לא ממש ידעה איך לאכול נערים צעירים שלא מסוגלים או פשוט לא כל-כך רוצים לשבת מבוקר עד ערב על כיסא בבית-המדרש, כל אחד וסיבתו הוא.

פוזן פרש ממירוץ הישיבות כבר בגיל 16 וחצי, הסתובב קצת ברחובות והחל לעבוד כטבח באולם אירועים חרדי. בין ישיבה קטנה אחת לאחרת המתין זלמן בבית במשך שמונה חודשים. בתקופה הזו, הוא מספר, גילה את העולם שמחוץ "לחומות". מה שעלול להישמע כ"פריקת עול" מתברר בסיפורו של זלמן פשוט כגילוי אינטלקטואלי מסעיר.

"נער חרדי לא יודע מה זה בחורה אז בטח שהוא לא מבין במסיבות", הוא מגחך כשנשאל למה התכוון כשאמר שהיה "ברחוב". "בשמונת החודשים האלה קניתי אופניים ורכבתי ברחבי ירושלים. פתאום נפתחה לי המחשבה. גיליתי שיש דברים שלא ידעתי עליהם, שיש עולם אחר מעבר לעולם החרדי. תהיתי למה מסתירים את זה ממני. במקביל נהייתי רעב לידע. ניסיתי להבין מה יש מחוץ 'לחומות'".

בבית, מוסתר היטב, מצא זלמן ספר על ארגון האצ"ל. באופן אירוני משהו, דווקא הספר שמצא בתוככי ביתו פתח לו את התיאבון. "הלכתי בגיל 16 לספרייה הלאומית, ישבתי ודגרתי שם על ספרים, בעיקר ספרי היסטוריה. הכרתי את ההיסטוריה של מה שהיה בפולין עם חסידות גור ושהאדמו"ר מבעלז ברח מהארץ. אבל לא ידעתי שקרו פה עוד כמה דברים מהצד, אולי אפילו חשובים יותר".

זלמן גמע כל ספר שעסק בתולדות מדינת ישראל, מלחמות ומבצעים של צה"ל. הספרים הם אלה שהבעירו בתוכו את הרצון לשרת בצבא. אחר-כך יספר שבטירונות התפלא לגלות שחיילים שגדלו על ברכי הציונות כל חייהם, לא מכירים את ההיסטוריה הלאומית.

קרוטוירט הרגיש שהוא נחנק. הוא מספר שאביו ציפה שבן הזקונים יגדל להיות תלמיד חכם גדול ודרש ממנו לשבת וללמוד ללא הרף. לא היה לו אוויר לנשימה. למשך תקופה קצרה למד בישיבה של חסידות בעלז, שבה אסור היה לדבר עברית, רק יידיש. קרוטוירט התחנן לעזוב וכעבור זמן קצר מצא עצמו בישיבה בירושלים. בגיל 19 וחצי סבור היה שמהלך חייו ישתנה אם רק יסכים להצעות השידוכים.

"חשבתי שאם אתחתן זו תהיה בריחה, אבא שלי סוף-סוף יירד ממני. זו הייתה טעות", הוא אומר בשקט. כשדברים התחילו להתגלגל, נבהל. "אצלנו שידוכים זה פגישה-שתיים עם הבחורה ואי-אפשר להגיד לא. התפללתי בכותל שאף אחת לא תרצה אותי. יום אחד הגיע שידוך, היו לי ספקות, אחרי שתי פגישות הלכתי על זה בלב כבד. בפגישה השלישית כבר שברו לנו צלחת. אחרי החתונה היו בעיות התאמה ביני לבינה. בין לבין, נולדה לנו ילדה".

הזוג הצעיר החל נודד בין רבנים ויועצים, ומשדבר לא עזר, החלו בתהליך הגירושים. על הגיוס לצבא החל לחשוב לאחר שחבר קרוב מהישיבה שנחשב לתלמיד חכם ולבחור רציני התגייס לנח"ל החרדי. "כשהגעתי להשבעה שלו בכותל חזרתי עם דמעות לישיבה, לילה שלם לא ישנתי. זה היה בשבילי כאילו הוא התאסלם", הוא נזכר. "הייתי בישיבה, מוקף באווירה הזו, היו הפגנות ופשקווילים נגד הנח"ל החרדי, משמרת הצניעות פעלה אז מאוד חזק".

למרות הכל, הבטיח לעצמו שישמור עם החבר המגויס על קשר. "יש לי חברים שישבו עליו שבעה, ואני אמרתי לעצמי שאסור לעזוב חבר בגלל שהוא בחר אחרת". זמן קצר לאחר מכן החל לעבוד בעמותת "נצח יהודה" שהקימה את הגדוד והיה אחראי על ארגון השבתות הצבאיות ועל גיוס צעירים חרדים. כשאביו שמע על פעילותו, הפסיק להגיע לבסיסים. "בגדוד שאלו אותי מתי אני כבר בא להתגייס. אמרתי להם באופן ישיר שפשוט אין לי אומץ. קינאתי בהם".

השאיפה להתגייס, כמו שאבחן זלמן, טומנת בחובה הרבה יותר מרצון ללבוש מדים ולהגן על הגבולות. שירות בצה"ל, היה מאז ומתמיד כרטיס הכניסה האולטימטיבי אל לבה של החברה הישראלית. השינוי מבחינת השלושה עתיד היה להיות חד ומוחלט, לכן התהליך שהוביל לגיוס היה אטי ומלא ספקות.

בגיל 21 העלה זלמן לראשונה את רעיון הגיוס בחוג המשפחה. "אמרתי לאבא שלי, 'שמע אבא'לה, אני הולך להתגייס'. השאלה הראשונה שהוא שאל אותי הייתה 'אז איזה שידוך יהיה לך?'. זו שאלה שמראה מה הראש שלו". זלמן מספר שלאחר הבשורה אביו החוויר. הצבע לא חזר לפניו שבוע ימים. בתום אותו שבוע שוחח זלמן שוב עם אביו. הפעם אמר לו שלא התכוון למה שאמר, ושישכח מכל הסיפור. כעבור שנה צף ועלה הרצון להתגייס. "אם אתה אדם שמאמין במה שאתה חושב ועושה, אתה לא מסוגל לחיות עם הסתירה הזו באישיות. יש הרבה אנשים חרדים שבגיל 18 רצו לעשות את הצעד שלי אבל כשהייתה להם הזדמנות לא היה להם האומץ. הם הולכים לחיות 70 שנה בתור חרדים וכבר לא יכולים לצאת מזה. אמרתי לעצמי 'אתה תישאב מנדי'. זה היה באוקטובר, ידעתי שהגיוס הקרוב הוא בנובמבר, אז אמרתי לעצמי שאקח את הזמן עד מארס. החלטתי שאם בגיוס הבא לא אתגייס, אמחק את השאיפה הזו לכל החיים".

אחרי פורים, נסע ללשכת הגיוס והסיר את מעמד בן-הישיבה. לפני שהספיק לבשר לו באופן אישי, מצא אביו בבית מכתב מלשכת הגיוס. "במשך שלוש דקות הוא כעס ומאז הוא לא דיבר איתי" .

כשההורים מוותרים עליך
גם אם היה זה תהליך מחושב, גם אם צפית את השבר, יש משהו מהמם, משתק, בעובדה שהוריך מולידיך מחליטים יום אחד לנתק איתך קשר. לוותר עליך. פשוט כך.

קרוטוירט זכה לתגובה "חמה" במיוחד גם מאחיו הגדול. "הוא קילל אותי שאמות בצבא ואמר שכל זמן שאני חי כל המשפחה תבכה עליי. לא היה לי את השכל בכלל להיפגע ממנו. כאב לי, אבל לא בכיתי".
פוזן, שהתגייס כבר בגיל 18, הספיק לשהות בבית תשעה חודשים לאחר הגיוס לפני שהתבקש על-ידי הוריו לעזוב את הבית. "היה לי צורך להעביר את כל החוויות הצבאיות ואת התחושות שלי למישהו, אז דיברתי בבית עם האחים והאחיות שלי על הצבא, על אידאולוגיה, ועל הבדלים בין דתיים לחרדים. ההורים שלי פחדו מאוד שאשפיע על האחים. אני יכול להבין אותם; גם אני לא רוצה שהאחים והאחיות שלי יילכו בדרך שלי, למרות שאני חושב שזו הדרך הנכונה. אם אני יצאתי כזה, אני לא רוצה שיהיה עוד כאב להורים. זה גם הורס את השידוכים. כבר בשידוך של אחותי זה הלך מאוד קשה רק בגללי והלכו לברר עליי אצל כל מיני אנשים".

קרוטוירט זורק לחלל האוויר, כלאחר יד, שאצלו ה"כתם" כבר מעסיק גם את השדכניות של האחיינים. "נורא חשוב לי הקשר עם המשפחה. ניסיתי קצת לשמור על החזות", אומר קרוטוירט, היחיד מיושבי הסלון שהוריד את הכיפה ומגדיר עצמו כמסורתי ולא כדתי-לאומי. "אם המשפחה שלי הייתה מקבלת אותי, יכול להיות שהייתי נשאר ככה. חרדי מודרני".

"לא 'יכול להיות', בטוח שהוא היה נשאר", מתערב זלמן. "הטעות של ההורים החרדים היא שכשהם מנתקים את הקשר עם הילדים שלהם הם מסייעים מאוד לילד להגשים את מה שהוא רוצה ובעצם יורים לעצמם ברגליים. אם אבא של אהרון היה שומר איתו על קשר, אהרון היה היום עם זקן".

על אף שהיא מאכלסת שלושה גברברים צעירים, הדירה הקטנה והמטופחת משרה אווירה ביתית, כמעט משפחתית. פוזן עורך לנו סיור בדירה. חדרו של זלמן עמוס ספרים. על הקיר לוח שעם ועליו תפזורת תמונות; באחת מהן הוא לבוש שחורים ופאותיו המסולסלות עוברות את קו הכתפיים. בחדר של קרוטוירט תלוי על הקיר דגל של גדוד שמשון. ניכר שהם מחוזקים מעצם העובדה שדבקו בהיגיון לבם ושכלם ובחרו להתגייס, כמו גם זה מזה. כשהם לא אצל חברים מהצבא הם "סוגרים שבת" בדירה, לפעמים גם השכנים מצטרפים. קרוטוירט שר שירים אופייניים לחסידות בעלז, זלמן מזמר בנוסח גוראי, אבל את רוב זמירות השבת הם מייבאים מהשבתות הצבאיות, שם התוודעו לשירים השמחים של הרב קרליבך ועדות המזרח.

"מנדי ויוני הם שני אנשים שהפכו לחלק מבשרי לכל החיים", אומר קרוטוירט, "חייל רגיל חוזר לאחים, לאחיות, למשפחה ואנחנו פה, אחד עם השני". "יש כאן מעין אחוות גורל", מסכים איתו זלמן, "הגורל של כל אחד מאיתנו, שהוא פחות או יותר זהה לזה של השני הביא אותו לדירה הזו. נוצר פה מעין קשר דם כזה. התחברנו בנקודה הכי קריטית, הכי פנימית".

קרוטוירט השתחרר לא מזמן, לפוזן נותרו עוד עשרה חודשים עד לתום השירות וזלמן נמצא עכשיו בשנת לימודים - החלק האחרון במסלול הנח"ל החרדי. "קיבלתי בזכות הצבא חיים ממש אחרים", אומר זלמן. "כחייל יש לי דירת אל"ח, שנת לימודים. הגעתי לצבא אדם בלי כלום ואני יוצא עם שלוש שנים שחייתי בדירה ופשוט סידרתי את עצמי".

"אני הולך לעשות בגרויות. לא חשבתי שזה יקרה", מהרהר פוזן בקול. "עכשיו אני חושב אפילו לעשות תואר. החלום שלי היום זה להיות כלכלן רציני".

להחיות את הקשר
משכו של הנתק המשפחתי נע בין שנה אצל פוזן לשנתיים אצל קרוטוירט. פוזן לא ויתר כל-כך בקלות וניסה במהלך שירותו הצבאי להשתמש בשיטות בלתי קונבנציונליות כדי להחיות את הקשר האבוד.

"מש"קית הת"ש ניסתה לדבר עם ההורים שלי. גם מ"פ המפקדה של הגדוד ישב איתי ושאל אם אני רוצה ששנינו נלך על אזרחי הביתה ונסגור את הקטע הזה עם ההורים. הוא התקשר לאבא שלי שאמר שהוא לא רוצה שום קשר לצבא. אחרי הניתוק ולפניו הבאתי אנשים חרדים שינסו לפשר, אבל גם זה לא עבד".

לעת עתה הוא מסתפק בקשר עם אחותו הגדולה שיצאה נגד גזירת ההורים ומארחת אותו בביתה לעתים קרובות. גם קרוטוירט בקשר עם אחת מאחיותיו. "אזכור לה את זה כל החיים. היא היחידה שמוכנה לקבל אותי כמו שאני". עם אמו הוא מדבר אחת לחודשיים, "אבל אלה שיחות מאוד קרות וכואבות. כל פעם היא אומרת לי שהם מחכים לי והולכים לכותל ומסיימים עליי ספר תהילים". בחזית המשפחתית של זלמן דווקא יש שינוי לטובה. לאחר כמעט שנתיים של נתק מוחלט החל האב לעכל את בחירותיו של בנו והקיפאון מפשיר לאט אבל בטוח. לגבי העתיד הדעות חלוקות. זלמן סבור שאחרי הצבא יחזור הקשר לקדמותו, פוזן אומר שזה ייקח שנה-שנתיים, קרוטוירט סבור שרק כשיתחתן שוב, יהיה על מה לדבר.

"ביום השחרור התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שהשתחררתי. היא שאלה אותי מה זה אומר. הסברתי לה שעד היום הייתי רכוש צה"ל, והיום אני אזרח. כל מה שאמרה היה 'אה, יופי'", נזכר קרוטוירט במה שהתרחש רק לפני מספר שבועות. "באתי לדירה לארבעה קירות, לא היה לי עם מי לשמוח. חברים שלי צחקו עליי, אמרתי - 'אני לא רוצה להשתחרר, לא רוצה להשתחרר, לא רוצה להשתחרר!'. הם לא הבינו איך אני לא רוצה לברוח".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי