חדר הפיזיותרפיה במחלקה השיקומית בבית-החולים "שיבא" בתל השומר עמוס במראות שלא מאפשרות למבט שלך לברוח לשום מקום אחר. סמ"ר ערן פרי מרפה את אחיזתו מהקביים ומשעין אותם על כיסא הגלגלים. הוא מנתר על רגל אחת קדימה ומתייצב בין מקבילי הברזל. תוך כדי תרגיל לחיזוק הגפיים העליונות, הוא לא מפסיק להתבונן בדמותו הנשקפת במראה שממול. הוא סוקר את גופו מלמטה למעלה. מבטו חולף על הגדם החבוש, על שרירי הידיים שעובדים עכשיו במרץ, ומשתהה על העיניים שהשתקפותן מישירה מבט נוקב חזרה. סמ"ר פרי, לוחם בגדוד 101 שאיבד את רגלו בקרב בכפר בינת ג'בל, מגלה את עצמו מחדש.
זוכר לפרטי פרטים
חודש לפני כן, במשך תשע שעות ארוכות, שכב פרי בחדר מדרגות לבנוני כשהדבר היחיד שמפריד בינו לבין המוות הוא חוסם עורקים שנכרך סביב ירכו. את מה שקדם לכך הוא זוכר לפרטי פרטים. קרב קשה עם מחבלים, היתקלות מאחור, תפיסת מחסה וטיל לאו אחד שנורה לו היישר אל רגל ימין וקטע אותה בו במקום.
"נפלתי על הרצפה והרגשתי שהרגל שלי חמה", הוא מתאר, "מעוצמת הפיצוץ כולם נפלו והכל התמלא אבק. כשהסתכלתי על הרגל ראיתי שהיא מלאה דם, את העצם והשרירים חשופים. צעקתי למ"פ 'אריק, הלכה לי הרגל, עפה לי הרגל'".
פרי נגרר על-ידי חבריו אל מחסה מתחת לגרם המדרגות, בחוץ המשיכה להתחולל לחימה עזה שמנעה את חילוצו המידי. "עוברת שעה, שעתיים, שלוש, ואני שומע כל הזמן סאגרים ופצמ"רים שעפים על הבית. המבנה מזדעזע כל כמה דקות. מחבלים נצמדים לבית, וחברים שלי משחילים עליהם רימונים. המ"פ בא אליי ומסביר לי - 'שמע פרי, יש לחימה בחוץ, אני באופן אישי אחלץ אותך אבל כרגע אי-אפשר'. אמרתי לו שיעשו את זה מהר כי אני לא יכול להישאר פה יותר מדי זמן".
במשך תשע שעות שנדמו כנצח שכב פרי על אלונקה ועישן סיגריות בשרשרת ארוכה. מעין ניסיון נואש להסיח את הדעת מהכאב האיום. מורפיום או משככי כאבים לא היו בנמצא. "רציתי רק לצאת משם בחיים, האמנתי בחבר'ה שהם יחלצו אותי", הוא מספר. "התחלתי לחשוב - אם אני יוצא, מה הולך לקרות איתי? כבר בשטח חשבתי על זה שמצפה לי דרך ארוכה, על הפרותזות ואפילו על מה יהיה עם המסיבות והטיולים שעשיתי תמיד. ידעתי שברגע שאצא מפה בחיים אני מתחיל לעבוד כדי לחזור לחיים נורמליים".
פרי הגיע לבית-החולים במצב קשה. כיום הוא מוגדר "פצוע בינוני". החובש שטיפל בו לקח את הרגל הקטועה משדה הקרב, בתקווה שאפשר יהיה לעשות איתה משהו, אבל פרי מספר שכבר אז הבין שקטיעה מעל לברך היא בלתי נמנעת. חיילים רבים שנפצעו במלחמה הצפונית ומצבם מוגדר "בינוני", שוכבים עדיין בחדרי בתי-החולים ברחבי הארץ. יש משהו מתעתע במושג "פצוע בינוני". מחוץ למסדרונות הלבנים של מחלקות השיקום זה נשמע לא כל-כך פצוע, או לא כל-כך נורא. המלחמה בארץ הלבנון אולי קרובה לסיומה, אבל פרי ולוחמים נוספים מתחילים רק עכשיו מלחמה אחרת, אישית וארוכה.
משלחת של שלושה רופאים מגיעה לחדר לבדיקה היומית. פרי מדלג למיטה והבד שמכסה את הגדם מורד. הרופאים בוחנים את הרגל מכל צדדיה. הכל מתקדם כמצופה. יש תפרים, אין זיהום. "בהתחלה לא יכולתי לגעת בזה או אפילו להסתכל על הגדם", הוא אומר כשהרופאים יוצאים מהחדר. "במקלחת, הייתי מסיט את הראש, כשהיו מטפלים בי וחובשים לא הייתי מסתכל. מאז למדתי להכיר את המצב. צריך להתרגל לרעיון ולהשלים עם הגוף שלך", הוא אומר ומלטף את הגדם החבוש כהוכחה.
הוא מספר שעד שהגיע לבית-החולים לא איבד את ההכרה ושלעובדה הזו יש לדעתו חלק לא קטן בהתמודדות שלו עם המצב החדש. "אני חושב שזה פתר לי את כל הטיפולים הפסיכולוגיים של אחרי זה. דבר ראשון, הבנתי שאין לי רגל ישר כבר אז והתמודדתי עם זה עוד כששכבתי במחסה. דבר שני, אחרי הכאבים שהיו לי שם בקרב שום כאב כבר לא יכול להציק לי באותה מידה. את הרגע הקשה ביותר שאדם יכול לעבור אני חושב שכבר עברתי, זה החישול הכי גדול שהיה לי. עכשיו הכל יותר נוח", הוא אומר בחיוך ומוסיף בשקט, "למרות שזה עדיין כואב".
הכאבים העיקריים שמטרידים את מנוחתו הם כאבי פנטום חדים ברגל שאיננה. פעם הוא מרגיש שמישהו מעקם לו את הבוהן, רגע אחד מישהו לוחץ לו על קשת כף הרגל, רגע אחר הוא חש דקירות בעקב הווירטואלי. עם הזמן, גם התחושות הללו עתידות לחלוף.
היה מת לחזור פנימה
פרי יוצא החוצה למרפסת הקטנה שצמודה לחדר אותו הוא חולק עם ג'ינג'י - לוחם בגדוד 51 של גולני. גם הוא נפצע בבינת ג'בל כמה ימים לפני שהצנחנים הגיעו למקום. "אנחנו מאותו הכפר", אומר פרי בחיוך, מתיישב ליד ג'ינג'י ומצית סיגריה. שניהם אומרים שהם לא מפסיקים לחשוב על החברים שעדיין נמצאים בשטח לבנון. "הייתי מת שתהיה לי רגל בחזרה ואכנס עם חברים שלי פנימה, למרות שאני יודע שזה מה שיכול לקרות", הוא אומר בלי לחשוב פעמיים. "לפני זה אתה בכלל לא מעלה על הדעת שיקרה לך משהו כזה. אתה אומר 'לי זה לא יקרה, אני חסין', ואז אתה שומע שבפלוגה אחרת זה קורה ואתה עדיין חושב 'זה לא ייגע בי', ופתאום, אוהו. אתה חוטף את זה ומבין שאתה כזה קטן", הוא אומר ומסמן עם שתי אצבעות כמה קטן אפשר להרגיש.תהליך השיקום כולל הסתגלות הדרגתית להליכה עם פרותזה, אבל גם השלמה נפשית עם המצב החדש שנכפה עליך. פרי מקרין חיוביות אמיתית ומהותית. נדמה שזו חיוביות מפוכחת, כזו שלא מתעלמת מהקשיים הטכניים והנפשיים שעוד נכונו לו, אבל יכולה להם. "יש פה המון חולים שהם לא חיילים. מה אני קשור פתאום למחלות ונכויות?", הוא שואל בחיוך שובב. "לפני הפציעה הייתי ילד פעיל וספורטיבי, ועכשיו אני נראה קטן ושחיף ומסכן. בפעם השנייה שישבתי בפיזיותרפיה הייתה לי נקודת משבר. עשיתי תרגיל להזיז את הגדם, זה כואב בהתחלה. הפיזיותרפיסטית שמה עליי משקולת של איזה גרם וזה היה לי נורא קשה. חשבתי לעצמי איך זה קרה לי?! זה חלף אחרי רגע. לפני הפציעה יכולתי לסחוב 50 קילו קילומטרים. הגוף שלי היה כל-כך חזק, ועכשיו יש לי מגבלה וזה ממש לא נעים".
הוא שותק לרגע, מבין שגם כשמנסים לשמור על גישה חיובית אין צורך לנקוט בתקינות פוליטית וממשיך בפשטות ישירה, "זה באסה אחושרמוטה, אם להגיד את האמת".
פרי משקיע את כל מרצו ביעד הקרוב - לחזור ללכת על שתי רגליים. הוא בטוח בעצמו, מוקף חברים, ולוקח את המצב בקלות ראויה להערכה. "אני כמו שהייתי לפני הפציעה פחות או יותר", הוא מכריז, שותק לרגע, ומוסיף בחיוך, "רק בלי רגל".
כמה הוכחות חיות לכך הגיעו לבקר את פרי בזמן האחרון, ביניהן היו גם אל"ם פינקי זוארץ, שרגלו נקטעה ממטען, וניצב אורי בר-לב, שנפצע בלבנון והתקדם להיות מפקד יחידת דובדבן עם רגל אחת בלבד. פרי בקיא בעולם הסלבריטאים הלוחמים של קטועי הרגליים ויודע לספר גם על מג"ד אסף ומפקד מגמה בבא"ח גולני שהספיק להיות מפל"ג בשייטת, למרות פציעתו. "שום דבר לא יצמיח לי רגל חדשה, אבל יש פרותזות היום חבל על הזמן, שמדמות ברכיים ביוניות כאלה. אפילו לא רואים צליעה. גם בלי ברך אפשר לרוץ אחרי זה ולשחק כדורעף וכדורסל. בר-לב סיפר לי שהוא עשה שלוש פעמים מסע כומתה 90 ק"מ של יחידת דובדבן. אז יש חיים אחרי זה".
קללת הנ"ט
מהמרפסת של פרי וג'ינג'י אפשר להביט על המרפסת של כרמל הררי ואור בר-און, לוחמים מגדוד געש שנפצעו יחד כשנ"ט פגע בטנק שלהם במרון א-ראס. שתי רגליו של בר-און נקטעו מתחת לברך, הררי "יצא בזול" - רק חצי כף רגל נקטעה. הררי הגיע למחלקה השיקומית לפני מספר שבועות ודאג לכך שבר-און ישוכן לצדו. המרפסת שלהם שוקקת חיים. בר-און יושב בכיסא גלגלים ומרים בידיו תינוק של חברים. הוא מכריז בחיוך רחב שהוא "מאוהב" ומתמכר לידיים הקטנות שבוחנות את ראשו בעניין. לצדם של הררי ובר-און יושבת הפ"פ של הגדוד וסרס"פ שכבר הספיק להשתחרר. בר-און בהומור עצמי בריא מדגים לנוכחים בעיטת קראטה עם הגדמים החבושים שמלוות בקריאות "האוווווה".
הטנק שלהם חטף אר-פי-ג'י שמונה ימים לאחר שהתחילה המלחמה. "מרון א-ראס היה גיהינום באותו יום", אומר בר-און בשקט. הוא חטף פגיעה ישירה בשתי הרגליים והבין מיד מה מצבו. "הפחד הכי גדול של המשפחה היה שאני אקום בבית-החולים, אראה שכרתו לי את הרגליים ואכנס לטראומה, אבל אני ידעתי מההתחלה. אני זוכר שהשכיבו אותי על הרצפה, הייתי חייב לדעת מה קורה לי עם הרגליים, אז קמתי עם חצי גוף קדימה וראיתי גידים ואת כף הרגל הפוכה מרוסקת לגמרי".
הוא חולץ תחת אש כבדה והגיע לבית-החולים במצב אנוש לאחר שאיבד ארבעה ליטרים של דם. הררי הטען נפגע גם הוא מהטיל הראשון שחדר את שלדת הטנק וזחל אל המסדרון האחורי. "לא ראיתי את הפציעה כשזחלתי. עוד לא הרגשתי כלום, רק חשבתי איך להציל את עצמי", הוא נזכר. "כשהייתי במסדרון פגע הנ"ט השני. פתחתי את דלת המסדרון, שמתי את הרגליים שלי על אדמת לבנון וראיתי מה קורה בכף הרגל שלי. היה לי פשוט חור באמצע כף הרגל. עקב, אצבעות וחור שדרכו ראו את הסוליה של הנעל. לא חשבתי מה יהיה עם הרגל, קודם חשבתי שאני צריך לחזור הביתה כדי לראות את אמא ואבא".
הררי צעק למפקד שלו שהלכה לו הרגל, וזכה לתגובה מפתיעה שבדיעבד עזרה לו להתעשת מיד. "ראיתי שהוא בשוק, אבל כדי לעודד אותי להתחיל לחלץ את עצמי משם הוא רק הסתכל עליי ואמר 'מה? זה שום דבר, תמשיך ללכת'. הוא נתן לי תמיכה על יד ימין ואני קפצתי על רגל אחת לדי-9. טיפסתי עם הברכיים על הכלי בכוחות עצמי ורק כשהגעתי למבנה, כשהאדרנלין ירד, התחלתי להרגיש את הכאב".
המסקנה הברורה והפשוטה של שניהם מאותו קרב ארור שהותיר אותם נכים, היא שאין דבר נפלא יותר מהחיים. מסקנה שיכולה להישמע כקלישאה חבוטה הופכת לאמת צרופה ובעלת עוצמה כשהיא יוצאת מפיהם. "לומדים להכיר את החיים מחדש", אומר בר-און. "אחרי שאתה רואה את המוות מול העיניים, אתה לומד להעריך את החיים הרבה יותר ממה שהערכת קודם".
"אני יכול להגיד לך שאם אני אפגוש מישהו שרוצה להתאבד, אני אעשה לו סדרת חינוך", אומר הררי בחיוך. בר-און סבור שמה שלא יילך במוח יילך בכוח, "אני פשוט אנגח בו".
ביום שאחרי תשומת הלב
מאז הפציעה הם מוקפים בתשומת לב, שמקורה במשפחה, בחברים, סתם אנשים טובים וגם בנציגי התקשורת. שמחת החיים הבלתי נתפסת של בר-און לוכדת את עדשת המצלמה עד שנדמה שמעטים האנשים שלא זכו לראות אותו בטלוויזיה מפליא בנגינה על הגיטרה החשמלית, ששוכבת לצד מיטתו בבית-החולים. כשהם נשאלים אם הם לא פוחדים ממה שיהיה בעוד חודשיים-שלושה, כשהסערה סביבם תשקוט והם יישארו עם ההתמודדות היומיומית, תשובותיהם שונות. "כשנגיע לגשר נעבור אותו", אומר הררי. בר-און מגלה שהוא דווקא כן חושב על זה. "אם ניצחתי את המוות אני אנצח גם את הדיכאונות וגם את המשברים הפסיכולוגיים. היום אני כבר לא מפחד מכלום, משום דבר. רק מאלוהים. ואלוהים כבר הוכיח לי שהוא איתי. הנה, אני פה". "האובדן הכי גדול שלי במלחמה הזו זה לא הרגליים שלי, אלא חברים שלי", הוא ממשיך בשטף. "נהרגו לנו ארבעה חברים מהפלוגה, אחד מהם חבר מאוד טוב וקרוב שלי מהמחזור. יותר מכל טראומה אחרת הדבר הכי כואב זה חברים שלך. עד כמה שזה נשמע פלצני, כשאתה לוחם אתה באמת לומד מהי אחוות לוחמים ומהי אהבה של אחים שמסכנים את עצמם בשבילך, והולכים בשבילך עד הסוף. הם מסכנים עצמם עד מוות וכשהם הולכים זה כואב לך יותר מכל דבר בעולם. זו לא בושה בשבילי לבכות, אז לפעמים אני בוכה", הוא אומר ושותק לרגע, "אבל בסוף אני מחייך", חיוך ענקי נמשך על שפתיו.
"אני מעדיף לחשוב על דברים אחרים. משמחים יותר", אומר הררי בשקט, למשל, על זה שאור איתי פה, שאנחנו יחד". לבותיהם, כמו אלה של פרי וג'ינגי, נמצאים עם החברים בצפון. הררי מגלה שהוא עוד מתכוון, אם יתאפשר לו, לחזור לפלוגה בתור מתנדב. הוא אומר את זה בשקט, בענווה, כאילו אין דבר יותר מובן מאליו. על אף ששילם בחלק מגופו הוא לא מרגיש שהשלים את חובתו. "אם הוא נתן שלוש שנים, אז אני גם יכול לתת שלוש שנים", הוא אומר ומצביע על הסרס"פ, ואם אבא שלי נתן שלוש שנים וחצי בגלל מלחמת לבנון, גם אני יכול". בר-און מתבונן בחברו לטנק ולחדר ומוחא כפיים בהערכה.
בין לבין הם לא מפסיקים לצחוק יחד וזה על זה. בר-און מספר שבבית-החולים "רמב"ם" הביאו לו בטעות נעליים וגרביים. הררי זורק לאוויר שמעכשיו כשיילך לחנות הנעליים יבקש מידה 47 ומידה 26 לרגל הקטועה. כל הנוכחים גועים בצחוק ונגררים לדיון סוער בדבר מידת הרגל החדשה של הררי.
"תנו לי גיטרה חשמלית, שיער ארוך, בירה גולדסטאר ואני מרוצה", אומר בר-און. הוא שש אלי קרב גם אם זה קרב מסוג קצת אחר, מצויד בנחישות וביכולת חיוך בלתי נדלית. "הפעמים היחידות שאני מרגיש חוסר אונים הן כשאני בבית ואבא שלי צריך להרים אותי ולקחת אותי לשירותים. אז אני מרגיש כאילו איבדתי את העצמאות שלי, אבל מיד אני חושב לעצמי שזה זמן שיעבור, זה חלק מתהליך ההחלמה והשיקום, עוד חודש-חודשיים אעשה הכל לבד", הוא אומר בביטחון. "הדבר שאני הכי שונא זה להיות תלוי, אני אוהב שיש לי אחריות על הכתפיים. בסופו של דבר אתה קובע את המטרות שלך. המטרות שלי הן לחייך כל החיים ושיהיה לי טוב. ויהיה לי טוב!".
בעוד חודשיים היה אמור סמ"ר ערן פרי להשתחרר. למרות הפציעה, על הטיול אחרי הצבא הוא לא מתכוון לוותר. "כבר תכננתי לנסוע לדרום אמריקה ואני לא הולך לשנות את התוכניות. קטוע שתי רגליים שביקר אותנו אמר שהוא עשה את זה עם משקלים והכל. אני לא רואה משהו שמישהו יכול לעשות ואני לא אוכל לבצע".
בחדר הפיזיותרפיה מלבישה המטפלת פרותזה זמנית על הגדם של פרי. הפרותזה קצרה מדי, או שפרי ארוך מדי. היא מחזיקה לו במותניים כדי לשמור על חלוקת משקל שווה בין שתי הרגליים. מוזיקה קצבית נשמעת ברקע והפיזיותרפיסטית לא מתאפקת ומנענעת את האגן של פרי לפי המנגינה. הוא מצדו משתף פעולה, מביט במראה ופורץ בצחוק משחרר. כשהיא שולפת כדורעף וזורקת לעברו, הוא מספר בעיניים בורקות שלפני הפציעה היה משחק כל קיץ, כל הקיץ, כדורעף חופים.
"אין לך מושג כמה את עושה לי חשק לים, בירה וכדורעף", הוא אומר בחיוך רחב. "ים ובירה זה אחלה, אין סיבה שלא תעשה את זה", היא עונה לו, "עם הכדורעף תצטרך קצת להמתין".
