לפעמים אתה פוגש מישהו או משהי ואתה לא יכול להסביר את זה, אבל אתה מרגיש מעין זיווג קוסמי שהרגע נהיית חלק ממנו. כאילו שהרגע השלמת איזו יצירה שאלוהים בכבודו ובעצמו חשב עליה ורצה אותך, שתהיה אחד מהמשתתפים. הבעיה היא שלכל זיווג מעין זה על פני כדור הארץ המתוסבך מדי שלנו גם ככה, יש את הסיבות שלו מדוע הוא לא ייצא אל הפועל. בכל זאת, מה עושים ברגעים מעין אילו?
האם מקבלים את אי האיזון של הזיווג הזה, משלימים וממשיכים הלאה, או שמא ממשיכים להלחם? או שאולי בכלל לא כדאי להמשיך להלחם, כדי לא לבזבז אנרגיות מיותרות? בהחלט שאלת השאלות המהותית, אבל לא נראה כי יש עליה תשובה. "פשוט לך עם הרגש" יענו לך כל אותם ברי דעת שרק תשמיע באוזניהם את השאילתא הזו.
האם שווה להלחם על משהו שאולי אתה מראש יודע שתפסיד בו? למה אנחנו בכלל מעלים במוחנו הברברי את המחשבה על להלחם כאשר שום דבר לא ייצא מזה? למה אנחנו אוהבים ורוצים כל כך את אלה שלא רוצים אותנו ועל הדרך מבטלים בצורה הזו את אלה שאולי יוכלו לאהוב אותנו באמת? מזוכיסטים בני האדם, אין ספק. והגרוע מכל הוא שאנשים מתנהגים בצורה כזו באופן מודע וצלול כיין, אך עדיין ממשיכים בשלהם.
אהבתי אותה, אין ספק. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל ואני עדיין מוכן. למרות כל מה שהיה בינינו, היא עדיין תחזיק בנתח נכבד מליבי שניתק מתוכי וילך שבי אחריה לכל מקום בו היא תהיה, או שאולי, אבל רק אולי, המחשבה המוזרה עד כדי מפחידה הזו אכן מסוגלת להתממש. אולי עזרה לאותה בחורה והערצה מתוך החשיכה זה הייעוד שלי בחיים. אולי אני הוא המלאך השומר שלה, הרי לכולנו יש כמה כאלה במהלך חיינו. אחרת אין סיבה מדוע אני עדיין מרגיש כלפיה רגשות עמוקים יותר מכל אוקיינוס שניתן להעלות על הדעת ומדוע גם כעת, לאחר המעשים שחוויתי מידיה, אני עדיין רוצה להיות חלק מחייה. מזוכיסטים... כבר אמרנו לא?
מה שכן, אהבה כמו שאני הייתי מוכן להעניק לה, גם אני חוויתי. אפילו גדולה וחזקה יותר מזו. ומה עשיתי? פשוט נתתי לאותה אהבה להתפוגג, לנבול, להעלם. אהבה שכל גבר היה מוכן להרוג בשבילה, אהבה טהורה של מלאך שמוחו וליבו טרם התמלאו חומות ורוע מהעולם הארור שם בחוץ. אהבה של אישה שטרם חוותה את המקולקל בעולם.
היה לי את הכל, ואני זרקתי הכל לכלבים. אני לא אגיד שניסיון החיים שלי הזה לא לימד ולא חיזק אותי. הוא עשה גם עשה דברים אילו, ואני בטוח שגם לאותו מלאך טהור וזך ניסיון החיים התמלא בעוד כמה שורות, אך הגרוע מכל עדיין ישנו. לאותו מלאך, גם לכשיהיה שוב לבדו ויחפש הוא את אהבת חייו, אני כבר כנראה לא אוכל להגיש מועמדות. אני את הגשר שלי שרפתי, וכך אלך לי סהרורי ולא שלם, מרוקן נפשית בין החיים, עד אשר אמצא את שאהבה נפשי.
