האלוף אהרון יריב היה ראש אמ"ן במשך תשע(!) שנים. בפנתיאון צה"ל רשומה לזכותו התשתית המודיעינית הפנומנלית של ששת הימים, שהביאה לישראל את הניצחון הנחרץ ביותר בתולדותיה. עם זאת, היה זה אהרל'ה יריב עצמו, שהתנבא-העריך בראשית שנת 67' כי "בשנה זו לא תפרוץ מלחמה". את לקח מקסם השווא החמקמק של המציאות במזרח התיכון, למד יריב כבר בבוקר ה-6 ביוני. הוא גם הפנים אותו.
על כן, לאחר מספר חודשים, כאשר שאל אותו ברלב, מחליפו של יצחק רבין ברמטכ"לות, מה לדעתו צופן העתיד? ענה: "אינני יודע". ברלב חייך ושאל: "אתה ראש אמ"ן שלי. אם אינך יודע, למה אני צריך אותך?" ענה יריב, גם כן בחיוך: "גם את זה אני לא יודע".
האלוף אורי שגיא, גם הוא ראש אמ"ן בולט, נהג לספר את סיפור הזה בפורומים שונים של חיל המודיעין. כוונתו הייתה להדגים את השבריריות הגלומה בניבוי העתיד באזור, במיוחד בתקופות של לחימה. שגיא, שצמח בגולני עד תפקיד מח"ט, הוסיף בחיוך שבשעתו, קמ"ן חדש בחטיבה נמדד לפי משך הזמן שלקח לו להגיד "אני לא יודע". ככל שהזמן היה קצר יותר - כך נחשב קמ"ן טוב יותר.
צנחנים לפני כניסה ללבנון
העתיד
משה דיין היה זהיר עוד יותר. בהיותו רמטכ"ל ושר ביטחון, נהג להביע אי-נחת מחויכת כל אימת ששאלו אותו את השאלה היהודית הקלאסית: "מה יהיה הסוף?". מספרים, שהיה עונה לשואל: "אל תשאלו אותי מה יהיה הסוף, אלא מה יהיה? ואז אענה לכם. אם לא אצדק בתשובתי, שובו אליי למחרת ואסביר לכם היכן טעיתי". אכן, הניסיון להביט קדימה אל ערפילי העתיד, במיוחד לאחר הקרב, קשה ולעתים מסוכן.
לידי רבקה ווסט, עיתונאית וסופרת בריטית שנונה ומוערכת מאוד גם על-ידי גנרלים, כתבה בספרה "הקנה החושב": "לפני המלחמה, נראה המדע הצבאי כמדע לכל דבר, בדומה לאסטרונומיה. לאחר המלחמה הוא דומה יותר לאסטרולוגיה".
האם באמת אי-אפשר לחזות, בצורה מקצועית, את מהלכיה של המלחמה ובמיוחד את אופן סיומה? מומחים צבאיים אירופיים, ובראשם סיר באזיל לידל-הארט, גדול האסטרטגים של המאה ה-20, טענו שיש אלמנטים במלחמה הניתנים לחיזוי, אבל דומה כי המקרה הישראלי, ובפרט הישראלי-לבנוני, הוא אחר.
מבחינתה של מדינת ישראל וצה"ל, גם אם לא נקלטו בשניהם אותם "רעיונות חדשים בעת שלום", הרי לא בא בחשבון שום פתרון עתידי ללחימה - לבד מן הניצחון, גם אם בטווח הארוך.
ומהו ניצחון?
השאלה כבדה וכבר נחלקו בה חכמי התלמוד. במרכז המחלוקת בין רבי שמעון לרבי יהודה עמד הפירוש הנכון לפסוק "והשבתתי כל חיה רעה מהארץ". רבי יהודה טען: "השבתתי", פירושו השמדה מלאה. רבי שמעון טען: "השבתתי", פירושו נטרול החיה הרעה והפיכתה לבלתי מסוכנת. המחלוקת הזאת היא מחלוקת יסודית והיא טרייה ורלוונטית היום, כמו לפני 1,800 שנה. בהקשר המידי-עכשווי היא מסתכמת בשאלה: איזה סוג ניצחון רוצה ישראל על החיה רעה ששמה חיזבאללה? האם ניצחון שיסתיים בהשמדתה הפיזית המלאה? או שמא ניצחון, שבסופו החיזבאללה רק ינוטרל מעוצמתו ומהשפעתו?
את הדילמה הזאת ניסח יפה אחד מפרשני עיתון "הארץ". הוא כתב: "האם רצוננו לכרות את ידי החיזבאללה, או רק לשים עליהן אזיקים ולאבד את המפתח?".
מבחינת כותב שורות אלו, השאלה הזאת טריוויאלית. היא מזכירה את המערכון של הגשש, בו שואל פולי את גברי השיפוצניק, איך הוא רוצה לקבל את הכסף שלו. תשובתו של השיפוצניק: "בכסף!".
אז אם שואלים מה עדיף: ריסוק או ריסון? הבחירה איננה חשובה. העיקר שייווצר ניצחון תודעתי, שייראה גם בעין בלתי מזוינת. חלילה לנו שיתקיים בנו מה שהציע קיסינג'ר, שר החוץ היהודי-אמריקאי הממולח לנשיא ניקסון, כאשר ארה"ב מצאה עצמה שקועה עד צוואר וללא מוצא בביצת וייטנאם. קיסינג'ר אמר אז: "הבה ונכריז שניצחנו, ונסתלק!".
קפ"ר
הנה הצעה:במלחמה הבאה חייבת מדינת ישראל למנות קפ"ר - קצין פרספקטיבה ראשי. יש יאמרו: קצין פרופורציות ראשי. זו צריכה להיות דמות לאומית, מינוי מיוחד של הממשלה, צה"ל ו"מועצת ההיסטוריונים". במלחמה הבאה הקפ"ר יהיה ממונה על עיצוב ההסברה בתחום המידתיות. תרומתו הסגולית, לעורף ולחזית, תהיה, מן הסתם, שווה לפחות לזו של מפקד חיל האוויר במלחמה זו. בדמותו של הקפ"ר העתידי צריכים יהיו להתמזג אלמנטים שייגזרו מדיוקנם הציבורי של חיים הרצוג, נחמן שי וזקני צפת.
הסבר: ידוע שאנשים קובעים את דעתם על אירועים, על סמך ניסיון העבר שלהם. כאשר המנגנון האישי הזה איננו יודע לתת תשובות, הם מחפשים פרשן מוסמך. הביטוי "אפילו זקני צפת לא זוכרים", נועד לשדר שהאירוע המדובר הוא באמת יוצא דופן. המלחמה, כל מלחמה, אפופה תמיד בשכבות רבות של שאלות הרות גורל. גם האוכלוסייה מורכבת משכבות גיל שונות. לא כולם זוכרים את אירועי העבר. יש גם הרבה עולים חדשים וסתם כאלה שבשיעורי ההיסטוריה שיחקו כדורגל.
וכך, כאשר אירועי הלחימה חורגים מגבולות הידע והזיכרון הקולקטיבי, עולות השאלות כפטריות עשן אחרי הפצצה. במרכז השאלות הללו עומדת התהייה: האם כבר היו לנו דברים שכאלה בעבר? האם יש כאן חידוש לא מוכר המסכן אותנו? על השאלות הללו צריך להנפיק תשובה מרחיבת דעת, מאוזנת ואמינה, שתציג את האירועים במימדיהם הנכונים מבחינה צבאית, היסטורית, חברתית וכלכלית. התשובה הזאת תהיה חשובה לכלל הציבור, אזרחים והחיילים כאחד, לא פחות מתחמושת לרובים וממקלטים משופרים.
דמות הקפ"ר צריכה להיות אמינה ובעלת סמכות.
סמכותה אמורה לנבוע מהשתתפות במערכות עבר ומבקיאות עמוקה בענייני צבא, פסיכולוגיה וכמובן - היסטוריה. הקפ"ר צריך יהיה להעניק לעם את הפרספקטיבה ואת הפרופורציות להבנת האירועים.
אולי תירגעו?
יאיר לפיד, שהוכתר לאחרונה על-ידי כתב העת היוקרתי "פורבס" כישראלי המשפיע ביותר, הקדיש לנושא את הטור השבועי שלו במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". הטור ראה אור ערב הפלישה הגדולה לליטני. זה היה שבוע קשה. נהרגו בו 15 חיילים. לפיד, שקרא לטור שלו "אולי תירגעו!", ביקש מקוראיו לעצור לרגע, לחשוב ולחשב חישובים לאחור. הוא טען, כי לטעמו הישראלים נבהלים בקלות רבה מדי אך גם שוכחים באותה מהירות. לדבריו, במבצע "ענבי זעם" (1996) חיזבאללה ירה על הצפון קרוב ל-1,000 רקטות. בלחימה עצמה נהרגו 31 חיילים. מההפגזות נהרגו 24 אזרחים. ומי, לבד מן המשפחות זוכר את המבצע הזה היום, תוהה לפיד."מתי הפכנו היסטריים כל-כך?" שואל לפיד ומביא עוד דוגמה: "800 ישראלים נהרגו במלחמת ששת הימים, 776 מתוכם היו חיילים, יותר מ-3,000 נפצעו. וזה היה המבצע הכי מבריק, הכי קצר שנמשך רק שישה ימים. כמה קל לדמיין איך היו מדווחים היום על 'גבעת התחמושת'. ב-7 בבוקר היה עולה הלוגו 'מבזק מיוחד' והכתב הנחרץ, עם השכפ"ץ היה אומר: '37 לוחמי צנחנים (במילואים) נהרגו הלילה במהלך ארבע וחצי שעות של קרב דמים קשה בתעלות גבעת התחמושת'. כל העובדות על האבידות היו נכונות, אבל, זו עדיין הייתה טעות. מפני שזה לא מה שקרה שם". עד כאן יאיר לפיד.
כדי לחזק את רוח הדברים של לפיד, אפשר להביא עוד ועוד נתונים, על אירועים צבאיים קשים מאוד בתולדות הביטחוניזם הישראלי, המתפרס כבר על תקופה העולה על 120 שנה. אמנם הבסיס לאירועים הללו משמשת מלחמת העצמאות, אך ראוי להציץ גם בנתונים של אירועים שקדמו לה.
לפי פרופ' עמנואל סיוון, בספרו "דור תש"ח" (הוצאת "מערכות" 1991), הרי ב"מאורעות" תרפ"ט (1929) היו ליישוב 130 חללים. ב"מאורעות" תרצ"ו- תרצ"ט (1936-1939) היו ליישוב כ-640 חללים. מבין מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, נפלו 770 איש. למרות זאת, מלחמת העצמאות מהווה לדבריו "קפיצה ניכרת ומהממת", ביחס למכות שספג היישוב בקונפליקטים הקודמים.
אכן, במלחמה זו ב-48' היו ליישוב כ-6,000 הרוגים מתוך אוכלוסייה של 649 אלף נפש. פירוש הדבר, שמכל אלף תושבים, תשעה נפלו במערכה. סיוון, שהשווה את הנתונים הללו למספרי החיילים שנהרגו בחזיתות השונות של מלחמת העולם הראשונה, הקטלנית במיוחד, מצא כי מדובר בשיעור אבידות גבוה במיוחד. במלחמת העצמאות היו גם 12,924 פצועים. 3,250 מהם נותרו נכים.
אז לכל מי ששאל שאלות בתחום הפרופורציות והפרספקטיבה, בעקבות הקורבנות הרבים במלחמת לבנון השנייה, התשובה היא: כן, בסרט הזה כבר היינו.
לצערנו.
