גולני
גולני מפחידה אותי. היא הפחידה אותי תמיד, גם כשהייתי חייל בחטיבה.
כי גולני היא המחויבות המוחלטת, היא הטוטאליות האולטימטיבית בהתגלמותה. גולני היא ההליכה עד קצה הסוף - בלי פשרות. גולני היא לא מקום לחלטוריסטים. גולני איננה מתנשקת עם שדה הקרב דרך מטפחת, היא שדה הקרב עצמו. גולני היא האדם נטו מול הכדור. גולני היא אחוות אחים עד מוות, היא הדבקות המפחידה במטרה. גולני היא סחיטה עד תום של כל הטוב, החם, החברי, המוטרף והלוקאל-פטריוטי שיש בבני 18 עד 21.
גולני היא "הקו החום הקשוח", שישראל מציבה בינה לבין מבקשי נפשה. גולני היא אבן הבזלת של הגליל התחתון, מקום הורתה. כמוה היא שחורה, קשה, נובעת ממעבה הארץ. גולני היא חטיבת הצפון, המבשר רע תמידי, רב דורי. אבל, גולני היא גם צחוקים וחבר'ה. היא דיסטנס ושברו, היא אתוס ומיתוס. היא מדבקת. פעם גולני, תמיד גולני. גולני שלי היא דוד מגן המ"פ, אורי שני המ"מ ושעיבי ז"ל, סמל המחלקה.
גולני שלי היא מחלקה 8, גדוד 13. גולני שלי היא אבישי מודעי, עדי פיקרסקי, יהושע ניישטט, דוד דוור, איתן דויטש ושלמה פריד. גולני שלי היא גם כל שאר חבריי למחלקה בטירונות בבן-עמי, אוגוסט 66', אותם אני אוהב אהבה עזה וטוטאלית זה 40 שנה בדיוק. זאת, אף שאת רובם לא ראיתי מאז וחלקם נפלו במלחמות. אני אוהב אותם על אף שרק גורל עיוור לחלוטין זימן אותנו, ללא הסבר, לחיבוק משותף בלב ההוויה הערטילאית והגשמית כל-כך, ששמה גולני.
עד עצם היום הזה אני רואה בחיבוק הזה את אחת הזכיות הגדולות בחיי. אני מניח שכך רואים זאת כל 120 אלף מאזרחי ישראל, שעברו את המטחנה של גולני מאז הקמתה, ונשארו בחיים.
את המשפט הזה אמר לפני למעלה מ-60 שנה הסופר הבריטי גראהם גרין, בעמדו על סיפון אניית מלחמה בריטית במפרץ הנסיכות הקטנה, במלחמת העולם השנייה. באופן לגמרי לא מפתיע, לא נמצא משפט מתאים מזה כדי לתאר את תחושתו של מי שנהג לסקור את עמק עיון הלבנוני מעל גג תצפית ממוגנת היטב במוצב "ציפורן", שמעל משגב-עם. אכן, מנקודה זו נראה היה המרחב הבהיר שבין מטולה לבין מעלה הבופור כפסטורליה בהתגלמותה.
אבל, מי שרכש את חוכמת לבנון בדרך הקשה, ידע כי בהרף עין יכול הנוף הפואטי הזה להיהפך לבית-מטבחיים. כי בלבנון, כך למדו דורות של חיילי צה"ל, שום דבר איננו כפשוטו. לא הנוף - ובעיקר לא האנשים. הסיבה לכך היא, אולי, כי בלבנון אין אדם השייך לעצמו בלבד.
במשך כל הדורות השתייך העם הלבנוני גם לעוד מישהו: הדרוזים לבריטים, הנוצרים לצרפתים, הסונים לסורים, השיעים לאיראנים, הצד"לניקים - לישראלים. מורכבות ההשתייכויות יצרה בלבנון במשך מאות שנים מצבים פוליטיים ואנושיים, שהם בלתי נתפסים על-ידי מוח מערבי החושב בקו אנלוגי. לבנון קוללה בסוג של פיצול אישיות שיכול לייצר רק המזרח התיכון, "האיש החולה של העולם".
אילו היה השיח' נסראללה כהן דת אמיתי ולא מניפולטור אכזרי ומתחכם של תדמיות, הוא היה מודה כי ההגדרה "חברת קורי העכביש" מתאימה הרבה יותר לחברה הלבנונית מאשר לזו הישראלית.
אכן, לאורך כל ההיסטוריה הלבנונית הוכח כי די במשב רוח, החורג אך במעט מן הנורמלי, וכל מגדל האשליות של לבנון היפהפייה, "שווייץ של המזרח התיכון" מתמוטט בקרשצ'נדו רב-עוצמה. לבנון הייתה תמיד הלבנה החלשה בחומת הלבנט. על כן, משכה אל תוך החור האפל שלה את כל אלה שקיוו, או נאלצו, להיבנות על חולשתה ובהם - הסורים, הפלסטינים, האיראנים, וכן - גם הישראלים. כולם, בסופו של דבר, גם טבעו בחיקה הבוגדני.
הניסיון להניח אצבע על האירוע המכונן, ששאב גם את מדינת ישראל אל תוך אותו חור אפל, איננו קל. בדיקה ראשונית מבטלת את אירועי שנות ה-50 ומחצית שנות ה-60 כתקריות מינימליסטיות הקשורות בכנופיות של שודדים מקומיים ובפעילים של המודיעין הסורי. ואכן, אלו זכו בעיקר לטיפול משטרתי, בדמות מארבים ומרדפים של משמר הגבול. התקרית שנשאה אכן אופי מכונן התרחשה בשלהי שנות ה-60.
ב-20 באוקטובר 1968 בשעה 10 בבוקר, היה הקיבוץ הקטן מלכיה שרוי בשגרת יום של תחילת החורף. חברי הקיבוץ עבדו באותה עת ממש במטעי האגסים והתפוחים שסביב הקיבוץ. שמם של תפוחי מלכיה יצא למרחוק ותמורתם הייתה נדבך מרכזי בתקציבו של המשק שעל גדר המערכת.
באותה שעת בוקר התקדמו לעבר הקיבוץ שלושה לובשי מדים מנומרים. המחבלים - נציגיהם של 400 אלף הפליטים הפלסטינים בלבנון - דילגו משיח לשיח, מסתתרים מאחורי סלעים וקפלי קרקע, עד אשר ראו את מבני המשק ממרחק כמה עשרות מטרים. כאן, בלא אומר, הציבו לעמדת ירי את שני הצינורות הארוכים שסחבו איתם לאורך כל הדרך. מתוך הזבילים נשלפו שתי פצצות ותוך דקותיים שולחו ארבע בזוקות לחצר הקיבוץ.
למרבה המזל, הירי לא גרם נזק וחשיבותו נותרה רק במישור ההיסטורי: היה זה, ככל הידוע, האירוע הביטחוני הראשון שפתח את העידן המדמם החדש ביחסים הטראומטיים שבין צה"ל לבין לבנון. בתחילה, אכן היו אלה הפלסטינים. אחר-כך, הסורים ולבסוף - החיזבאללה בשירות האיראנים. כולם, שחקנים זרים. לבנון נשארה לבנון: פאטה מורגנה רב-דורית ובלתי נלאית, בונבוניירה של קוביות שוקולד, שחלקן מורעלות. רק המכורים לכדורי המוות של הרולטה הרוסית, או מחוסרי הברירה, מעזים או נאלצים לשחק בה שוב ושוב.
מאז מלחמת לבנון, נדמה כי תפיסה יסודית זו התערערה. הגרסה החדשה, המביכה בעיני רבים, על אודות תפקיד הצבא החלה להתגבש, בלחץ ציבורי, בשנים האחרונות לשהיית צה"ל ברצועת הביטחון. תמציתה בגדול: תפקידו העיקרי של הצבא הוא לשמור על חיי חייליו. התוצאה: מדינה המאבדת באדישות בכל שנה כ-600 מבניה ובנותיה בתאונות דרכים, הצהירה פומבית כי איננה מסוגלת עוד להתמודד עם נפילתם השנתית של כ-25 מחייליה במוצבים ונסוגה, בתוך לילה לבן אחד, מכל נכסיה המבצעיים בחבל ארץ פרוע זה.
תא"ל ד"ר אפרים סנה, רופא ושר, טען באותם ימים כי אומה שאיננה יכולה לעמוד בצער מותם של 25 מחייליה מדי שנה על הגנתה, איננה יכולה לשרוד במזרח התיכון. אמנם, נבואות מן הסוג הזה מתגשמות לאט, אבל כבר עתה ניתן להבחין בניצני התממשותה מבצבצים מבין קטעי הוויכוח על כניסת הכוח הקרקעי לארץ החיזבאללה. קצינים בדימוס, יחד עם נציגות הגרסה המתחדשת של ארגון "ארבע אימהות", כולם מזהירים ומתריעים. הם מתריעים מפני תוצאות העימות בין חיילינו ("הילדים") לבין הסופרמנים המסתוריים, הרואים ואינם נראים, של נסראללה.
בעת מלחמה, האיפוק הציבורי הוא כורח מציאות חיוני. האיפוק הזה הוא סוג של מנגנון חיסון חברתי לנוכח השכול ההמוני, וברוב מלחמות העבר בישראל הוא אכן נשמר. הישראלי האבל של פעם, קבע הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג, חש כי עליו להקטין את המעמסה הרגשית שהוא עלול להטיל על הקולקטיב. החנקת האבל, והפנמת רגשות היו, מבחינה מסוימת, מעין הצהרה סמויה מצד האבל כי אין בלבו על ההנהגה ואין הוא תובע דין וחשבון ממי ששלחו את יקירו אל קו האש. הבכי בציבור נבלם גם מתוך החשש כי אל לו לקולו של היחיד לשבש את "קול האומה". זאת, במיוחד בשעה שהחברה מבקשת מהפרט לרכז את מעייניו בקולקטיב ובאידאה, להיות פה לגורל המשותף ולא לטרגדיה האישית.
את התפיסה הזאת, כך נדמה, איבדנו בשנים הלא מעטות של תהליך הדגשת "האני". בעת הזאת ראוי, על כן, לבדוק שוב את אחריותנו החברתית בנושא זה. ולסיום, רצוי שגם ההורים, המצלצלים שוב ושוב לסלולרי האישי של המ"פ והמג"ד ומתערבים לעתים באופן בוטה בהכשרה החילית של בניהם, יזכרו את הסיסמה שהתנוססה פעם בחדרי האוכל בבסיסי הטירונות: "קשה באימונים, קל בקרב", ויתנו לצה"ל לעבוד. כך יתרמו לשיפור רמת החיילות של הבנים וזו, בסופו של דבר, תשמור על חייהם ותוביל את צה"ל לניצחון.
יוסף ארגמן הוא היסטוריון צבאי, מחבר הספר "זה היה סודי ביותר". שימש בעבר סגן מפקד "במחנה"
