באחד הלילות העירו אותנו בארבע לפנות בוקר, זמן קצר אחר-כך כבר היינו באוויר, בדרך לתפוס משאית מלאה בקטיושות", נזכר רס"ן ג', טייס קרב בטייסת העמק ברמת דוד, ומדריך בבית-הספר לטיסה. "זה דבר מדהים; אתה מתעורר משינה, מתארגן, ממריא - ועוצר משאית שלמה. האדרנלין זורם בטירוף בקטעים האלה. אחר-כך, כשאני חוזר עם כל ההתרגשות, אני מגלה שהמשיכו לירות קטיושות על הצפון.
"היה בזה משהו מעליב", הוא ממשיך. "אני חוזר מפטרול ציד לתפוס משגרים, ומגלה שירו קטיושות על גבעת אלה. גדלתי במקום הזה, זה הבית שלי. אין תסכול במלחמה הזו, אבל צריך להבין שבעבור חיל האוויר היא מורכבת. גודל השטח שאנחנו מחפשים בו הוא עצום. זה אתגר למצוא את המשגרים האלה בכל השטח; בסך הכל מדובר בדברים קטנים. גם מזג האוויר לא שיחק לטובתנו. מי שמסתכל מהצד שואל - 'זה חיל האוויר הכי טוב בעולם, איך הוא לא מצליח לעצור את ירי הקטיושות?' אבל זה מורכב. בינתיים, יש לנו הצלחות. בסך הכל, נראה לי שהמלחמה הזו של חיל האוויר מתקדמת לכיוון טוב".
היציאה מרצועת עזה הייתה צעד נוסף בהעברת שרביט הלחימה לחיל האוויר. הטייסים פועלים כעת במלוא המרץ. שמי הצפון עמוסים מאי פעם - גם בקטיושות שמתעופפות לעברינו, וגם במטוסי ובמסוקי חיל האוויר שתרים אחר המשגרים והאנשים ששילחו את הקטיושות. לפחות עד כה, העיניים נשואות בעיקר השמיימה.
שרביט הלחימה עבר לחיל האוויר
עובדים מסביב לשעון
מבסיס חיל האוויר ברמת דוד נראה שניתן לסרטט את מלחמתו של חיל האוויר כולו. הבסיס לא שוקט לרגע, ובכל זאת, אין כאוס. ההתנהגות היא חיל אווירית טיפוסית - הכל מאורגן, מתוקתק ומתוכנן. ההמראות והנחיתות תכופות, והרעש האדיר שמלווה אותן כבר הפך לשגרה קבועה. הטכנאים עובדים מסביב לשעון, רצים סביב המטוסים ודואגים לבדיקה דקדקנית של כל אחד מהם. מפעם לפעם, מרעיד קול סירנה את הבסיס, המטוסים שמחכים על הקרקע ממריאים, ואנשי הבסיס יורדים למקלטים."הלחץ הוא מטורף", אומר אל"ם רמי בן-אפרים, מפקד הבסיס. "האתגר שלנו כרגע הוא משולב. יש לנו מתח פעילות אווירית שהוא אדיר. אני בעצם הקו הצפוני; אני צריך להיות המענה הראשון לתקיפה מצפון, וכרגע אנחנו מנהלים את רוב הלחימה האווירית"
"חוץ מזה, רמת דוד בסכנה", הוא מוסיף בקור רוח. "אנחנו לא שונים מקריית שמונה. הילדים של שיכון המשפחות היו עכשיו חמישה ימים במקלטים. אנחנו בכוננות ספיגה. אין חוכמות - יש להם את היכולות לפגוע בנו ואנחנו לא רוצים להיות מופתעים. אני חי תחת הנחה שזה קורה עוד דקה. בהתחלה זה היה קשה, אבל עכשיו אנחנו עובדים על אוטומט. כמו מכונה. הטייסים שלי רגועים, וגם אני".
"כשאני מסתכל על החבר'ה בטייסת, אז יש כאלה שאצלם אפשר לראות את העייפות המצטברת על הפנים", מסביר רס"ן ש', סגן מפקד טייסת הסילון הראשונה. "יש כאלה שאצלם קצת יותר קשה לזהות אותה. יש כאלה שהחשש שלהם יותר בולט. אני מקיים איתם שיחות כדי להפיג את חוסר הוודאות. אני נדרש להיות איתם בקשר יותר מתמיד, אבל למרות הלחץ, אני לא מכיר טייס שלא רוצה לצאת לפעילות. ההתגייסות היא אדירה, תחושת השליחות תפסה את כולם".
ראה את זה בא
"החיזבאללה הוא ארגון מסובך. המצב הוא לא כזה שאם נחסל 100 מחבלים נדע שזה נגמר. זו לא מתמטיקה. אנחנו מכינים את עצמנו ללחימה ארוכה יותר", אומר בן אפרים.מרגע התחממות הגזרה, התארגנות חיל האוויר הייתה מהירה, לדברי בן-אפרים. "חיל האוויר בנוי לתגובות מהירות", הוא אומר. "אני ראיתי את זה בא, חד-משמעית", הוא מוסיף. "ראינו את ההתחמשות שלהם לאורך השנים, והיו לנו תוכניות מגירה מצוינות. לא זלזלנו בהם כל השנים. אף אחד לא רוצה מלחמה, זה דבר רע, אבל כשגוזרים עלינו, אנחנו חובטים וחוזרים".
בן-אפרים מסביר שלא רק חיל האוויר יכריע את הלחימה. "יש פה שילוב של חיל האוויר שמנהל את המערכה, אבל אנחנו יושבים עם מודיעין שבלעדיו אין לנו קיום. כרגע אנחנו חוד החנית שאמור להכריע, יחד עם אמ"ן ועם גופים נוספים. אנחנו לא לבד".
אתה יכול להניח בכמה משגרים פגענו? לנסות לכמת את ההצלחה שלנו עד כה?
"אני לא מדבר כך, ולא מודד כך. אנחנו ממשיכים לעבוד על פגיעה במטרות פיזיות, בתשתיות, ברק"ק ובמחבלים. אנחנו מנסים להגיע למצב שבו לבנון תבין שהיא לא רוצה את הדבר הזה בתוכה, ולכן קשה מאוד להגיד בכמה משגרים פגענו והאם זו הצלחה. הרי אין מצב שנשמיד את המשגרים לחלוטין, אבל רואים שינוי".
יש תחושה של מלחמה בערפל - ללכת ולנסות למצוא את כל המשגרים שלהם בשטח העצום הזה.
"לחימה בקטיושות היא לחימה שאי-אפשר למגר עד הסוף, חד-משמעית. זה כמו קסאם בדרום, מן צינור מאולתר כזה שאין יכולת למצוא את הכל. זה בכל מקום - ליד מקלטים, בתוך שכונת מגורים, ליד בתי-ספר".
אנחנו יודעים כל מה שאנחנו צריכים לדעת על יכולות הנ"מ שלהם?
"יש להם ואנחנו עושים כל מה שאפשר. הם מחזיקים טילים מסוגים שונים - סטרלה כתף, טילים זעירים. אנחנו מניחים שהסיכון נמוך".
מפקד בסיס רמת דוד, רל"מ רמי בן-אפרים
אפריקה ישראל
בינתיים בטייסת, רס"ן ש' מחפש צוות לטיסה הקרובה, ומיד כל הטייסים בחדר מתנדבים, אף אחד לא רוצה להישאר למטה, כולם רוצים לעלות לאוויר.הטייסים מתרכזים באחד החדרים וצופים בסרטים שצולמו מהאוויר ומתעדים את ההפגזות שלהם. כמה משפטים מוחלפים ביניהם, הערות ושאלות בנוגע לפעולה. בכל חדרי הטייסת מדברים מלחמה. רק על הדשא, בחוץ, אפשר לדבר על המציאות שבבית.
רס"ן כ' מחכה כבר יומיים לעלות על טיסה. כששמע על תחילת הלחימה, הוא היה בכלל באפריקה, שם הוא עובד. את המזוודה הוא ארז במהירות, וכמו מילואימניקים רבים אחרים לא חיכה לקריאה, אלא הרים טלפון מדי יום למפקד הטייסת שלו, לשאול מתי כבר להגיע.
סרן ע', לעומתו, כבר הספיק לטוס מספר פעמים. "הלחימה תפסה אותי בקריה", הוא מספר. "התקשרו להגיד לי שיש התחממות בצפון, ומבלי שהספקתי בכלל לארוז כלום - פשוט הגעתי. מאז נכנסנו למצב של לחימה בשגרה".
"הפחד לא קיים", הוא אומר. "אתה כל-כך מכוון, כל-כך מרוכז, שאתה בכלל לא מגיע לשלב של לחשוב על פחד. כבר תרגלתי כל-כך הרבה פעמים בקורס את השתלשלות האירועים הזו, ועכשיו נשאר לי רק ללחוץ על הכפתור".
"לוקחים בחשבון את כל האפשרויות", מוסיף הטייס ג'. "בכל טיסה שלי אני לוקח בחשבון מצב שבו מפילים אותי, אבל לשאול אם אני מפחד זה כמו לשאול חי"רניק אם הוא מפחד להיפגע. ברור שהפחד קיים במקום מסוים. אבל באוויר אנחנו אלו עם הפצצות, עם הכוח, כך שיש תחושת עליונות. אנחנו שולטים במצב. אנחנו טסים, מורידים את הפצצה, רואים את העשן מיתמר, ויודעים שהטיסה לא נגמרה, ושצריך עוד לנחות בשלום. כשאני על הקרקע, אני שולח הודעה לחברה שלי שהרסתי עוד משגר".
לחץ תקשורתי
לאט-לאט עולה הלחץ על ישראל מצד התקשורת העולמית לגבי כמות האזרחים הנפגעים כתוצאה מפעילות חיל האוויר בלבנון. עם זאת, הטייסים מסבירים, שלדעתם, אין ברירה. "אנחנו רוצים להפחית את הסיכוי לפגוע באזרחים, אבל אנחנו במלכוד", אומר ג'. "אם יש משגר שנכנס לתוך כפר ויורה ישר על צפת, ואנחנו יודעים שהוא בבניין שיש בו גם אזרחים, אז מה האפשרויות? אין לנו ברירה אלא לתקוף. יכול להיות שפגעתי באזרחים כתוצאה מחוסר ברירה, אבל כשאני רואה את הבתים ההרוסים בחיפה או בנהריה, אז אני מתאפס מהר מאוד ונזכר למי אני צריך לדאוג קודם".הטכנאים, לעומת הטייסים, לא חווים את הסיפוק המיידי שבלחיצה על הכפתור. את הסיפוק מפיצוץ המשגר הם חווים מרחוק בידיעה שהם הרכיבו את הפצצה על המטוס. "כרגע אנחנו עובדים כל היום וכל הלילה", אומר רס"ל משה טרבלסי, חשמלאי מטוסים. "אני לא זוכר כבר את הריח של המקלחת. כשכן יש לי זמן אני מעדיף לתפוס כמה שעות שינה. אתה הרוג. אתה רק זורק את הראש איפשהו ונרדם.
"לא ציפיתי לזה", הוא ממשיך. "זה התחיל סתם ביום רגיל. פתאום שמעתי שאני צריך להכין מטוס ליציאה. כולם הגיעו כדי לחמש אותו בטירוף, ואז היה צריך להכין עוד מטוס ועוד מטוס. ביומיים הראשונים היה פשוט מטורף. זה קצב עבודה שאנחנו לא רגילים אליו. באיזשהו שלב הבנתי שזה לא ייגמר כל-כך מהר, אז פשוט הפסקתי לספור את הגיחות. ביומיים הראשונים עוד בדקתי איפה נפלה כל פצצה שהרכבתי ובמה היא פגעה. עכשיו הכל כבר על אוטומט".
בזמן שטרבלסי מחמש מטוסים בבסיס, קטיושה נפלה במרחק 150 מטר מביתו בטבריה. "מה שקורה בבסיס פחות מדאיג אותי", הוא אומר. "כשצריך לחמש מטוס, אז מחמשים. לא משנה מה קורה מסביב. אבל אני דואג למשפחה בבית. הגעתי הביתה לכמה שעות ומצאתי את כולם במקלטים. מהבסיס אתה מרגיש שמדובר במשהו גדול באמת. כל המטוסים שעוברים לך מתחת לידיים, האינטנסיביות הזו. כשמטוס ממריא מפה אתה מבין איזו עוצמה יש לכלי הזה. אנחנו מדברים עם טייסים שנמצאים בבסיס כבר הרבה זמן, ואז אתה מבין שזה הרבה יותר מכל דבר שהכרנו. מבחינתי, אם נצטרך להמשיך לעבוד עוד כמה זמן שיידרש בטירוף הזה כדי שיפסיקו ליפול קטיושות בטבריה, אני מסכים".
התארגנות לפני המראה
