פסח רק נגמר וכבר הם נוחתים עליך. בזה אחר זה אתה מקבל מנה גדושה ומרוכזת של לאומיות, וממלכתיות ישר לווריד. אחרי החגים הדתיים מגיעה עונת החגים הישראליים: ימי הזיכרון השונים, יום העצמאות אליהם התווסף יום ירושלים ובשנים מוצלחות, כמו השנה, מתמזגים בטבעיות גם האירוויזיון והפיינל פור של מכבי. כולם משתלבים בנראטיב אחד של עם קטן מוקף אויבים, שנטבח ונזרק מאירופה והנה הוא בא ללמד אותם איך שרים נכון ואיך משחקים כדורסל כמו שצריך (עם שכירי חרב אמריקאים כמובן). כאילו קו דמיוני מחבר בין "אנחנו על המפה" של טל ברודי ובין "הר הבית בידינו" של מוטה גור וכל אלו מתמזגים בהללויה אחת גדולה. כבר אינך מבחין בין תחקיר על הכור האירני או שמא סודות מחדר ההלבשה של צסק"א מוסקבה או בכלל דיווח ממטה ההצבעה של האוסטרים באירווזיון. והכותרת בעיתון הבוקר: "מחזיקים לכם אצבעות", למי היא מכוונת? למתמודדי חידון התנ"ך? למצטייני צה"ל? לבחורים של פיני גרשון או לרקדניות של אדי בטלר? אכן ימים טרופים.
ויום ירושלים? מה יותר פאתטי מחגיגות איחוד של עיר שבימים אלו מחלקים אותה מחדש ומעולם בעצם לא חוברה לה יחדיו? כירושלמי עקשן אני מסרב לקחת חלק בשמחת המתריסים כלפי אחינו הירושלמים ממזרח העיר. מצעדי הדגלים המנופפים באצבע משולשת כלפי אלו שמעולם לא רצו להתאחד עמנו, ההקפות של מטורפי הר הבית, צעדות ההצעדה ההזויות. הכל כל כך מלאכותי ומאולץ.
המלצתי לשנים הבאות ברורה: לגבות 492 ש"ח עבור מי שיבקש לצפות באירוויזיון וכך לשדר את המונדיאל בחינם. כנ"ל לגבי מכבי תל אביב בכדורסל, ואם אפשר להיגמל מהכותרות הצהובות-כחולות בעיתונים זה רק יעשה רק טוב. ומה לגבי יום ירושלים? במקום חגיגה של התרסה ומשיחיות, אפשר להפוך את היום הזה לחג של עיר נורמלית, עבור כל תושביה וילדיה, ללא הבדל דת גזע וצבע תעודת זהות. לפתוח את המוזיאונים לכולם, לארגן הופעות רחוב, אולי פסטיבל תיאטרון יהודי-ערבי. לקפל יפה את הדגלים, להגיד תודה לנשות נעמ"ת על הצעדה ולהפסיק להכריז שזוהי בירתנו המאוחדת לנצח נצחים בזמן שהדחפורים בשטח עושים בדיוק את ההפך.
