התחלות חדשות, יש כאלה שאוהבים את תחילתה של מערכת יחסים חדשה, אני מאלה שממש לא. לא אוהבת את ההמתנה, את הציפייה לטלפון, לדעת אם הוא רוצה אותי או לא ואם הוא יתקשר למחרת בבוקר. בכלל, אני לא יודעת מתי מחליטים מה בעצם קורה. הדבר היחידי שכיף בהתחלה, זה הנשיקה הראשונה (בתנאי שהיא לא גרועה).
תחילת מערכת יחסים זה דבר בעייתי, צריך ללמוד להכיר את הבן אדם, מה הוא אוהב, לא אוהב, מה מלחיץ אותו ועד כמה באמת אפשר להיות אמיתי. אני שונאת משחקים, אבל כנראה שזה מה שבנים אוהבים. זה תמיד בעייתי אצלי, בעיקר בהתחלות של קשרים.
כאשר מגיע כבר הגבר ומתחיל איתך, את מתלבטת אם כן או לא. אבל ברגע שאת מחליטה לקפוץ ראש למים העמוקים והקרירים הללו, הוא פתאום לא יודע מה הוא רוצה? מה לעזאזל עובר עליכם?
אני יודעת שאני נשמעת ממורמרת, אבל זה בגלל שזה באמת ככה. אני עכשיו בהתחלה של משהו, אפילו לא ניתן לקרוא לזה קשר, אפילו לא ניתן להגדיר אותנו כ"יוצאים". בקיצור, משהו די הזוי. ברגע שהראיתי נכונות, הוא לקח 25 צעדים אחורה.
תמיד בהתחלה, לא יודעים איך להתנהג; אם זה בסדר להתקשר, כמה זה פחות מדי וכמה זה כבר מעיק. תמיד בקשר חדש, את אומרת שלא תעשי את השטויות של הקשר הקודם, אבל בסוף איכשהו זה מתפלק לך ואת כן עושה (נו, טוב, אני עושה).
לפעמים אני חושבת שעדיף להיות לבד, עדיף להישאר מאוהבים באקס המיתולוגי, אין כבר ציפיות, אין אכזבות, הכאב הוא כבר ישן ומוכר. אבל עכשיו, יש את הציפיות וכאמור עם הציפיות (לפחות בינתיים) מגיעות גם האכזבות. מצד שני, הפרפרים, החיוך שעולה על הפנים כשהוא מתקשר, המגע החדש, הנשיקות, ללכת לישון ביחד מחובקים (אבל לא יותר מדי כי בכל זאת אני צריכה את המרווח האישי שלי).
בקיצור, אני מוכנה לקשר חדש, אבל בתנאי שתתנו לי ערבונות שגם אם זה ייגמר, אז נגמור את זה יפה.. אומנם לא הבטחנו זה לזו ברגע של חולשה, אבל די, אני מזדקנת, מיציתי משחקים, מיציתי התחלות של קשרים, רוצה כבר להיות באמצע. אמצע כזה שעדיין גורם לחיוך, אמצע שדווקא לא רואים ממנו את הסוף. אז יש פה מישהו שלא משחק משחקים?
