הוא היה כריזמטי, שרמנטי וכל אותם כינויים שדבקו בו שרק גרמו לי לרצות אותו יותר. היה בו משהו אחר. הדרך שבה בחר לבטא את הדברים, הליטוף הרך שלו, עיניו החומות בצבע דבש, ההבעה המיוחדת כל-כך בפניו מלאי הזיפים.
היינו מטיילים, חוצים שדות ופרדסים. היה לו מן מנהג כזה לאסוף כל מיני דברים ישנים שמצא, הוא התלהב כמו ילד שגילה אוצר ואני, רק אהבתי יותר ויותר את השטויות שלו.
הוא שנא את החורף, תעב את הגשם ואיך שהיתה מבצבצת לה קרן שמש, היה מתלהב ומבקש שנצא ולא חשוב לאן. גם את הבוץ שהכניס לבית בסוף כל טיול הייתי מנקה באהבה, למרות שנשבעתי כבר מס' פעמים שזה הטיול האחרון. איכשהו הוא תמיד הצליח לשכנע אותי לצאת לסיבוב נוסף.
כשהיה נותן לי יד, ומביט בי עם עיניו ה"מדברות" הרגשתי שאני מוכנה לעשות הכל בשבילו, שהוא פשוט ממיס אותי.
בלילות, לא משנה כמה כעסתי קודם, מספיק שהיה בא ומנשק לי את האף, או מתרפק עלי,היינו משלימים והולכים לישון מחובקים, כי פשוט לא יכולתי להמשיך לכעוס עליו.
היתה לו שינה קלה, מכל רחש היה מתעורר, קם והולך לבדוק את מקורו. לפעמים, הייתי מתעצבנת מזה, אבל הוא גרם לי להרגיש מוגנת ובטוחה ממאורעות ליליים רעים, מהחושך.
תמיד כשהסתכל עלי, הרגשתי במבט שלו שהוא חושב כמה אני יפה. מיוחדת. הוא היה יושב בפינתו הקבועה בכורסא המרופטת והישנה שלנו, מסתכל עלי ולא מוסיף. הייתי מחייכת, שולחת לו נשיקה מרחפת באוויר וחושבת שהוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי.
אפילו אמא שלי אהבה אותו. כל כך אהבה אותו שלפעמים היתה מתגנבת בי מחשבה שאולי היא אוהבת אותו יותר ממני....
היא היתה מבשלת לו את המאכלים שאהב, קונה לו כל מיני עוגיות מיוחדות בחנויות אורגניות וממש מפנקת אותו כאילו היה הבן שלה.
כשלמדתי ושקעתי בין דפים וספרים, הוא היה מתעצבן ומבקש שאתייחס אליו. בלי מילים כמעט, מבט אחד שלו והייתי סוגרת את הספרים ומלטפת את ראשו.
היה לי מן קטע כזה, לקרוא לו בכל מיני שמות חיבה ולרוץ אחריו בבית עד ששנינו היינו נופלים שדודים.
הוא היה קנאי, לא הסכים שאף אחד יתקרב אלי. אפילו כשחבריו היו באים לבקר אותנו, ראיתי שהוא מקנא. הוא הרגיש כאילו הם תופסים את מקומו ואז היה מתרפק עלי באופן מוגזם כאילו "מכריז" שאני שלו.
הרגשתי שזה זה, אהבת אמת שכזו אף פעם לא היתה לי וידעתי שאתו אני רוצה להזדקן.
אבל אז קרה הגרוע מכל. הוא התאהב במישהי אחרת. זה התחיל בארוחות צוהריים משותפות ונגמר בלילות שלמים שהיה נעלם.
בלי הודעה מוקדמת פשוט נעלם.
בלילות הסתובבתי לחפש אותו בלי שידע. מחפשת איזשהו סימן, אבל בסוף תמיד הייתי חוזרת בוכה ובפנים ידעתי שהוא כבר לא שלי.
הוא היה נעלם לכמה ימים וחוזר כאילו שום דבר לא קרה.
ואני, שכל כך אהבתי אותו, נכנעתי וקיבלתי אותו בחיוך וליטוף, הכנתי לו לאכול את כל אותם דברים שאהב, ניסיתי לשמור עליו שימשיך להיות שלי בכל כוחי.
וככה, כל כמה ימים, היה נעלם ושב. מה שהיה הכי נורא זה השתיקות המעיקות האלה. הוא פשוט לא דיבר, אלא רק התרפס עלי והסתכל עלי במבטים האלה של פעם שתמיד המיסו אותי.
ידעתי שיש לו משהי אחרת אבל לא הייתי מסוגלת לטרוק בפניו את הדלת כשהייתי שומעת את צעדיו בכניסה לבית.
התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי, הייתי חייבת ללמוד להתמודד עם התחושה שאיבדתי את הדבר היקר לי מכל. זה לקח לו ולי, שנה שלמה של טיפול והתמודדות קשה, עד שהוא הבין, והפסיק לבוא אלי יותר.
לפני יומיים, הלכתי בשדה שקרוב לבית שהיה שלנו, ואז פתאום, ראיתי אותו. הוא לא היה לבד. לידו היתה השכנה שלי שגרה ממש בקצה הרחוב. הוא הלך בצעדיו המהירים והזיז את אפו כאילו הוא מריח אותי. רק אז, לפני יומיים, נפל לי סופית האסימון. פוקי כלבי הנאמן מצא לו אישה אחרת. כמו כל הגברים חשבתי לעצמי...
