אחת לזמן מה מקבלת אל"ם דפנה הררי, רמ"ח הנפגעים, שיחה בהולה למירס הצה"לי, שמופיעה על הצג כבליל אותיות חסרות פשר. "כשאני מקבלת דיווחים מחמ"ל הנפגעים, המספר מופיע, משום מה, בצורה משובשת", היא מתפלאה. "תמיד כשהג'יבריש הזה מופיע אני יודעת בדיוק ממי השיחה, וזה מרעיד לי את הלב באמצע היום או באמצע הלילה".
אל אותו החמ"ל, שעמו היא מעדיפה, מסיבות ברורות, למעט במפגשים ובשיחות, היא מגיעה לערב אחד על מנת לשחק קצת בחיילת בשירות חובה, ולענות לטלפונים שהיא מעדיפה שלא יצלצלו.
בין צבא לחברה
למרות הרתיעה הבסיסית שמעורר המקום, בגלל הדיווחים שהוא שולח, הררי יודעת להעריך את השהות של חיילים בו. "אין לי ספק שמי שיושב כאן בחמ"ל ומנהל אירוע מורכב בזמן אמת, יצא מחרתיים לכל שדה - מול הבעל, הילדים, השכנים, בעבודה - בכל מקום בעצם, ולא יהיה משהו שהוא לא ידע להתמודד איתו", היא חורצת. "השהות פה היא סוג של התחשלות".
כמה דקות לאחר הגעתה, הררי נדרשת לקבל את השיחה. למרות המקצועיות הרבה שעליה היא מדברת, בהשתלטות על הטלפון הראשון שמגיע זקוקה הררי למעט עזרה. "איך שולפים את השיחה? לוחצים כאן?", היא פונה בשאלה אל החיילת הנוספת בחמ"ל.
מרב תפקידו של החמ"ל בשגרה מתמקד במתן פרטים לגבי חיילים חולים או פצועים, ובאמת, מעברו השני של הקו מישהי מבקשת פרטים של חייל מסוים. הררי והחיילת בחמ"ל מקישות את המספר האישי, אבל השם הנכון לא מופיע. "את בטוחה שזה המספר?", שואלת הררי, "אולי התבלבלת? אולי ננסה לפי תעודת זהות?", היא מנסה. השיחה מסתיימת בניתוק ובאכזבה. הררי מקבלת כמה הסברים קצרים מהחיילת על איך פועלת המערכת, ואיפה בדיוק צריך ללחוץ, וממהרת להבהיר: "בזמן אירוע אני יודעת מצוין מה עושים".
תחילת דרכה של הררי לא הייתה במערך הנפגעים, אלא כמד"נית בחיל החינוך והנוער.
"מאוד רציתי להגיע לתפקיד רמ"ח נפגעים. לפני הכניסה לתפקיד הייתי בתקופה שסביבי היו הרבה חולי ושכול, ורציתי להיות בשליטה, להתיידד עם המוות ולהישיר לו מבט. מערך הנפגעים הוא בדיוק המקום. זה אחד המקומות עם הממשק הכי עדין בין צבא לחברה".
ובכל זאת, רגע לפני שהיא עוזבת את החמ"ל, היא מתעקשת להבהיר שלמרות העיסוק במוות, היא לא יותר עצובה. "אני היום יותר מהורהרת, לא יותר עצובה. אני יותר חושבת על סוגיית החיים והמוות. כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה ואני אומרת 'רמ"ח נפגעים' הם אומרים לי 'אוי, מסכנה'. אני שמחה שהגעתי למקום הזה, ולמרות שלפעמים אני מסתכלת על המש"קיות וחושבת שהכתפיים שלהן קטנות מכדי לשאת את העול, אני מרגישה שאני בת מזל".
בחובה הייתי: "מד"נית בסיס, ואז עברתי הסבה למ"כית" (התגייסה לפני 28 שנה).
ממה הכי סבלתי: "מהתגובות האטיות, שלא תמיד התאימו לקצב הנדרש".
ממה הכי נהניתי: "מהאקשן, מהתחלופה המהירה של האנשים. יש המון למידה והאוכלוסיות מתחלפות".
בין רב"ט לאל"ם: "כרב"טית, הסתכלתי למעלה על הצבא שלנו כמערכת שמסוגלת לעשות הכל. היום אני מבינה שגם למערכת העצומה הזו, לפעמים אין פתרונות".
אילו הייתי משתחררת בתום שירות החובה: "הייתי מוסיקאית. שנים גדלתי על פסנתר ואקורדיון, וגמרתי קונסרבטוריון בשניהם".
