לפני כשנה החלטתי לעשות מעשה. לעבור מבית הורי לדירה משלי. עד אז, לא הייתה לי באמת סיבה טובה, לעזוב את החממה הנהדרת של משפחת רגב. לאחר הצבא הייתי תקופה ממושכת בחו"ל, לאחר מכן התחלתי ללמוד ומה יותר נוח מללמוד בשקט, לקבל קורת גג וכמובן אוכל משובח בבית ההורים.
עוד אחד מהדברים שעשו את ההחלטה ללא פשוטה, הם יחסי החברות הטובים שלי עם הורי וטענתם כי "מה כל כך לא טוב לך אתנו ולמה אתה סנוב", עת סיננתי תחת שפמי משהו על העתקת מגורי. למרות המחאות של הורי ולאחר שמצאתי עבודה קבועה ומכניסה, החלטתי שזהו אני עושה את זה, אני עובר לגור לבדי. עם זאת להחזיק דירה לבדי בתל אביב עדיין היה גדול עלי, ולגור עם שותפים אני פשוט לא מסוגל (קצת טראומות ילדות, מטיולים שנתיים בבית הספר). היה זה ממש נוח שזוגתי הייתה נחושה, גם היא למצוא דירה.
אחרי חודש מתיש של חיפושים, מצאנו דירה משופצת ונעימה שלא תהפוך את המעבר לטראומתי מדי. עת אני עוזב את אחת הדירות הנקיות והמטופחות בתל אביב. לאחר שהעברנו את כל חפצינו לדירה וסידרנו אותה, הגיע הרגע הקסום של לשבת על הכורסא הנוחה בסלון וליהנות מהשקט והשלווה. רק שאז גיליתי כי הרחוב בו אני גר כעת, איננו שקט ושליו כשל בית הורי ושהמקרר לא מלא כמו המקרר המשפחתי (וגם רועש משהו).
בתקופת ההסתגלות הראשונה, ירדתי כמה קילוגרמים והייתה לי תחושה שאני באיזו חופשה, ועוד קצת אני חוזר הביתה. פתאום הבנתי שמעבר להוצאות שכר הדירה ישנם מגוון תשלומים שצריך לדאוג להם ביניהם גם הוצאות על מזון, חומרי ניקוי וחשמל. עוד אלמנט שקירב אותי לשבירה סופית היה יום הניקיונות, יום זה שהוחלט שיערך בכל צוהרי שישי גרם לי למרר בבכי (לא ממש עם דמעות, אני לא בחורה). אתה מסיים שבוע עבודה ולימודים, ואתה צריך לעסוק במטלה פיזית מלוכלכת שכזו?! איפה בית הקפה, היכן שנת הצוהריים?
טוב, אני מניח שזה נשמע בכייני במקצת, אבל זה המחיר הקשה ששילמתי. לעומת זאת, גיליתי כי כעת אינני מוגבל בשעות העבודה שלי ובשעות בהם אני יכול לשמוע מוזיקה או אפילו לראות סרט בקולי קולות. כעת, חדרו של אחי הקטן היה רחוק שנות דור ממני ואני נטול ביקורת ופיקוח. אני יכול כעת לעבוד באמצע הלילה מול המחשב בלוויית מוזיקה, לעשן סיגריות ולהסריח את הסלון כמה שרק ארצה.
עם הזמן שעבר המקום החל להרגיש יותר ויותר כמו בית, הריח השתנה ונהיה לו ריח מיוחד של הבית שלי. גם חתול הצטרף ושמו שייקה, שבכלל הפך את הדירה הקטנה במרכז העיר לאוטונומיה הפרטית שלי ולממלכתי הקטנה. גם הבישולים השתפרו והפכו לחוויה נהדרת. כך, לאט לאט הפסקתי להזמין אוכל הביתה והתחלתי למלא את המקרר. כעת כשאני מבקר בבית הורי, ישנה תחושה של זרות מסוימת מהולה בהרגשה של ניצחון קטן שלי, העצמאות שלי, הצלחתי להקים לי ממלכה קטנה שאינה תלויה באיש מלבדי.
