שמוליק אלדר (26), שנה ג' תקשורת.
מגורים אז והיום: הוריו של אלדר נמנו בגרעין שהקים את מושב גני טל בשנת 1979. אלדר, התינוק הראשון שנולד בישוב, גר בגני טל עם משפחתו עד יום ההתנתקות. היה להם בית גדול, עם שמונה חדרי שינה. "ההורים שלי השקיעו מאוד בהרחבת הבית. הוא היה מרווח, ותמיד היה אפשר לארח בו. בית עם הרבה דשא, כמו כל הבתים בגני טל", מספר אלדר.
משפחת אלדר פונתה לבית הארחה בקיבוץ חפץ חיים. "קיבלו אותנו יפה. אנשי הקיבוץ יצאו מגדרם כדי שנרגיש בנוח". משם, אחרי סוכות, המשפחה עברה עם עוד שמונים משפחות לקרוואנים ביד-בנימין-אתר המפונים השני בגודלו. אלדר עצמו עזב את בית ההורים, ועבר לירושלים. "תכננתי לעזוב בכל מקרה את הבית בשנה השלישית של הלימודים, לצורך עבודה. לא נשארו לי הרבה קורסים, ואין לי בעיה להגיע פעמיים בשבוע למכללה. אני אוהב את ירושלים, ונוסע לבקר את ההורים פעם בשבועיים".
עבודה אז והיום: "אבא שלי היה חקלאי עצמאי. היו לו עשרה דונם של עשבי טיבול ופרחים. היום הוא מובטל ומחפש עבודה. אימא שלי הייתה מנהלת מתנ"ס אזורי, ועכשיו היא תנהל את המתנ"ס שנפתח בנחל שורק. היא הסתדרה בזכות היותה שכירה של החברה למתנ"סים, חברה חיצונית. אחרת גם היא הייתה מובטלת".
סיוע מהמינהלת: "אבא שלי היה איש הקשר של המושב עם המנהלת, כך שיצא לי לראות מקרוב את התנהלותם. זו לא הייתה עצלנות או טיפשות מצידם, אלא אטימות ורוע לב. הם סחבו ומרחו אותנו בקבלת הפיצויים, וזאת למרות שבלחיצת כפתור במשרד הפנים ניתן להוכיח שגרנו בגוש קטיף. היינו צריכים להוכיח להם כל מיני פרטים עם כל מיני אישורים, למשל שבשנות ה-80 למדנו שם בבתי ספר. לא כולם קיבלו את הפיצויים, ויש כאלה שקיבלו רק חלק. גם לגבי יישובי הקבע יש סחבת. התכנון היה שכבר במרץ יתחילו תיכנוני הבנייה ויסמנו שטחים, אך בפועל זה לא קורה. אנשי המינהלת לא עשו מספיק, והביקורות שעלו בדו"ח מבקר המדינה תואמות לטענות שלנו".
הלימודים: "קיבלתי מהמרצים אישורי דחייה נרחבים. הם באו לקראתי והיו קשובים. למזלי, זה לא השפיע על הציונים, אך השנה אני מגיע ללימודים בלי חשק, רק כדי לסמן וי. החברים הקרובים במכללה תמכו, דאגו ובאו לבקר גם כשהיינו בבית הארחה בחפץ חיים. התחושה שלי היא שההתנתקות לא הפריעה להרבה אנשים. רובם עשו רעש כשדיברו על השמורה בניצנים, בגלל צבים וכדומה, או שזעקו על החתולים והכלבים שננטשו, אבל שכחו שקודם יש לדאוג לאנשים. נעשה לנו עוול, אבל השתדלתי להעביר את התחושה הזו די מהר, ולהתמקד בעתיד".
הבחירות: "התלבטתי בהתחלה אם בכלל להצביע. כולם מבלבלים במוח ומשקרים. בשלב מסוים חשבתי להצביע לליכוד, כי כל מי שאכזב עבר לקדימה, והמפלגה עברה סינון מוצלח. הרע במיעוטו היה ביבי. בסוף החלטתי להצביע לאיחוד הלאומי, כדי לחזק את מי שדואג לעניין הדתי. ההצבעה נעשתה בלב כבד ולא בשמחה או מתוך אהבה".
העתיד הפוליטי: "אם החלק הקיצוני בתקשורת ימשיך להפוך את ישראל למדינה ככל המדינות- אין לנו סיכוי. אם אנחנו מתכחשים לשורשים, להיסטוריה ולתרבות, אנחנו מאבדים את הלגיטימציה שלנו לשבת כאן ולתבוע את הארץ. אם האליטות של היום יישארו, אני מאוד פסימי לגבי העתיד".
שנת ה-57 למדינה: "בשנה הזאת הלכנו הרבה אחורה, ולצערי אף צד לא למד את הלקח. אני חריג בדעותיי ממשפחתי ומחבריי. אני חושב ששני הצדדים צריכים להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמם. השמאל לא הצליח לעמוד בעקרונות של זכויות אדם ודמוקרטיה, וגם לנו הייתה פאדיחה, כי בסוף הוציאו אותנו מהבית, ולחצי מהעם זה בכלל לא הפריע. כנראה שגם אנחנו עשינו טעויות בהתנהלות. אני כל הזמן אומר להורים שלי שאנחנו מנסים להיות צודקים יותר מחכמים, ובסוף נשארים בלי כלום. עכשיו צריך להתמקד באיחוד העם שלנו".
הכתבה באדיבות "ספירלה"- עיתון המחלקה לתקשורת של מכללת ספיר.
