יש סיפורים שראוי לספרם מהסוף. יש סיפורים שרק כאשר הם תמים, לאחר קורות רבות, ניתן להבין שאי פעם התקיימו.
היום השביעי
המסע הזה מסתיים בגשם שוטף, שמרטיב את המדים ואת מאות האבנים שמונחות על אפר מחנה ההשמדה טרבלינקה. "זו פעם ראשונה ואחרונה שאני כאן", אומר תא"ל נועם תיבון, מפקד המשלחת. "הביקור הזה היה אחר ממה שדמיינתי, בצורה מטרידה. בעיקר לאור המחשבה הצברית הזו - האם היינו נוהגים אחרת - במיוחד אני, שפיקדתי על המון יחידות קרביות. כמח"ט חברון התלבטתי, למשל, אם להפעיל כלבים נגד מפגינים. בגלל האסוציאציות החלטתי שלא. אנחנו צריכים להיזהר כפליים, בגלל שאנחנו שיירים של עם שעבר את זה".
היום, בטקס האחרון למסע, כל אחד מנסה לסכם בראשו אם מצא איזה פירור של תשובה. "קיבלתי הרבה תשובות", אומר יורם גולן, אביו של גיא ז"ל, שנהרג באסון השייטת. "אבל אף אחת לא הניחה את דעתי. אני שואל 'למה' כבר שנים. למה הייתה השואה, למה היה האובדן הפרטי שלי".
התחנה הראשונה ביום הזה, שכולו מלא בסוף, היא העיירה טיקטין. ב-1552 הגיעה לעיירה ראשית הקהילה היהודית. באוגוסט 1941, לאחר שניצוצות השנאה הראשוניים כבר נראו באוויר העיירה, נשמע הכרוז: "על כל יהודי טיקטין להתייצב בכיכר השוק בשש בבוקר". עם שחר הגיעו היהודים לכיכר, לבושים וארוזים, בהנחה שהולכים להעביר אותם לגטו. במקום, הם הובלו במשאיות וברגל אל יער לופוחובה. שלושה בורות עמוקים המתינו להם שם, בורות ומכונות ירייה. מ-2,500 יהודים נותרו בודדים.
דלתות האוטובוס נפתחות בנשיפה חדה, ו-250 זוגות נעליים צבאיות נושאות את בעליהן אל מעמקי היער. בשטח המגודר אף אחד לא דורך. אלה בורות המוות. ר
"בפולין זה לא פופולרי להגיד 'אני אוהב את ארצי'", אומרת איזבלה, סטודנטית נוספת. "נולדתי וגדלתי פה, אבל אני לא מרגישה, כמוכם, רצון לקום ולשרת את המדינה". "אצלכם זה אחרת", אומרת איזבלה ופונה לחבר'ה הישראלים. "אתם מתים על הארץ שלכם למרות הבעיות". "ככה זה", מעיר סגן אוהד שקד. "גם אם יש לך ילד מכוער - מה, לא תאהבי אותו? זה שלנו. נולדנו בארץ ישראל ונאהב אותה תמיד".
אחרי הסיור עומדת בפני חברי המשלחת משימה קשה באמת. במבצע מתוחכם מוחדרים השגרירים הסודיים לבית-ספר יסודי בוורשה. "מי שמסתכל בערוצי החדשות מקבל תמונה מאוד ברורה על ישראל", מסביר הנספח הצבאי בפולין, אל"ם איתי אלון. "צריך שיראו שמי שיושב בטנק אלה אנשים כמוכם. אנחנו זקוקים לשיפור תדמית, זקוקים לידידים". לשם איסוף הידידים, קיבל כל איש מדים ילד לשעתיים של ניסיונות בידור משותפים. "יש כאן ילדים נוצרים ויהודים", מספר המורה לעברית, מרק מרוזבסקי. "על השואה מלמדים בחטיבת הביניים, ולוקחים אותם לסיורים במחנות".
"איך קרה שיהודי גירש יהודי?", מפתיע אחד הילדים, מיכאל יוסף, את סא"ל יורם, ושולף צמיד כתום אורגינל מילקוטו. "איך אתה חושב שיהיה שלום בישראל?", הוא ממשיך. "אני יכול רק לקוות שיהיה שלום", עונה לו סא"ל יורם. "אני לא רוצה שישלחו את הילד שלי, שהוא בגילך, להילחם. אבל לצערי, אולי לא תהיה ברירה".
"מה שמפריע לי פה", אומר סרן ר', "זה העזובה. תחושה של ציפור מנקרת בגופה. בתי-הקברות העזובים, הצמחים שמתפשטים על המצבות ומכסים אותן". אופוקובה, בית-הקברות של יהודי ורשה, נוסד בסוף המאה ה-19. שערו המקורי, מתקופת הגטו, עדיין ניצב בפנים. כשאר המצבות, גם עליו לא חס הטבע והוא עטוף שכבת מגן לחה של צמחייה. "אומרים שניצחנו", ממשיך סרן ר', "אבל לא. אנחנו כל הזמן עוברים בבתי-קברות נטושים, בישיבות נטושות. אנחנו פה כמו באזכרה, אזכרה ליהדות שאיננה".
כשתם הסיור בין השמות, מקבל כל אחד מגרפה. ההמשך הנובל והנעלם של בית-הקברות, אי שם במעמקי החורש, ממתין למי שינקה אותו.
במאידנק, המחשבות כבר מתעמעמות, הופכות חשובות כמו המרחק בין קצותיה של העיר לובלין לתאי הגזים. מזערי, חסר משמעות. "נראה לי שכולנו הבנו שבשנים הקרובות לא נהיה נאצים", אומר האחראי על פרויקט "עדים במדים" מטעם חיל החינוך והנוער, רס"ן סמואל בומנדיל. "אבל רובנו נימנה כל החיים על אותה הקבוצה שעומדת מהצד. אירועים שמעמידים אותנו במצבים שבהם אנחנו צריכים לבחור אם להגיב, כמו רואנדה, קוסובו וכו' יהיו תמיד.
"השאלה עמה באתי למסע היא היכן גבול הציות", אומר רב המשלחת, רס"ן ניר זכאי, תושב גוש קטיף לשעבר. "מה היה בגרמניה?", הוא שואל, "החוק קבע שמישהו מסוים לא צריך לגור במקום מסוים. אחר-כך מסמנים אותו, ובהמשך הורגים.
"השימוש בשואה בהתנתקות עבר את הפרופורציות", אומר זכאי. "אני לא מוכן שמישהו יקרא לחייל נאצי. אבל אני לא יכול להתווכח עם רגשות של אנשים".
אושוויץ של היום הוא מוזאון לערמות. ערמות של טליתות, של שיער. ערמות של זיכרונות. "מה שהכי צמרר אותי היה ערימת הפרותזות", אומרת רס"ן לירון דונל בקול רועד. העזרים לנכים, שהיו באותה התקופה יקרים לאין שיעור, נלקחו ברגע ההגעה למחנה. "לחשוב שהם לקחו לילדים קטנים את הדרך היחידה שלהם להתקיים ולנוע...
"אני רוצה להכיר כאן את העם היהודי", אומר רס"ן מאהר, אחד מששת הדרוזים שיצאו למסע. "צריכים לצאת יותר", הוא אומר. "העם הדרוזי בלתי נפרד מהעם היהודי. היהודים, כמונו, יודעים מה זה להיות מיעוט. יש בינינו ברית דמים. אנחנו חייבים ללמוד את השורשים אחד של השני".
משנת 2001 יצאו 47 משלחות צבאיות לפולין. "צה"ל לוקח לסדרת החינוך הזו רק מפקדים", מסביר סא"ל זוהר ולוסקי, מפקד מדרשת ירושלים. "אנחנו רוצים לחזק את היכולת שלהם להוביל משימות על-פי רוח צה"ל. אתה נוסע אלפי קילומטרים ומבין המון דברים. מה זה חוסן לאומי, באיזו חברה אנחנו רוצים לגדול".
יום השואה 2006. ומיד אחר-כך יום הזיכרון. דקות דומיה בודדות של זיכרון מרוכז. בחדשות יתריעו על מיליונים שגוועים ברעב, על איום ההשמדה הגרעיני, על מחנות הריכוז בצפון קוריאה. אנחנו נפנים באמת רק את החלק על מזג האוויר. בסופו של דבר, הכי חשוב שלא נירטב מחר. שלא יהיה קר.
