חשבתי לעצמי, כי אין ספק שבשורה זו תואמת את התעניינותי המוגזמת בענייני שואה. עד כמה מוגזמת? ובכן הסרט האהוב עלי הוא הבריחה מסוביבור (סרט מרגש של ניצחון רוח האדם על המכונה הנאצית המשומנת). את התואר האוניברסיטאי שלי הקדשתי לכל קורס שנגע במלחמת העולם השנייה או בשואה והשלכותיה.
במקביל לאותה בשורה, בני דודי ואני גילינו כי "יד ושם", העלו אתר אינטרנטי בו ניתן למצוא את כל בקשות תושבי פלסטינה, לאיחוד עם קרוביהם שהיו באזורים באירופה שהותקפו על ידי הנאצים. בן דודי גיל, הצליח למצוא את בקשותיו של סבי. לדבריו של אבי, סבי שימחה מעולם לא דיבר על משפחתו או על נושא השואה. הוא גם מעולם לא סיפר כי הגיש בקשות ליד ושם. התברר לנו כי כיאה לפולני מודחק, סבי לא סיפר למשפחתו על עשרות הבקשות שלו לאיחוד עם משפחתו, אותה עזב בפולין ועלה ארצה לפני פרוץ המלחמה.
לפי המסמכים, כל בני משפחתו של סבי, עד האחרון שבהם, נספו בשואה. באופן אינסטינקטיבי, התחלתי לחשוב על כל אותם קרובים רחוקים שיכלו להיות לי אם הגרמנים, ימח שמם, היו פחות יעילים או שהיו מעדיפים ללכת על צרפת במקום על פולין. לאט לאט, השואה של סבי, הפכה לשואה האישית שלי, לא זו המולאמת שנשזרת בכל טקס מאז הגן, דרך בית הספר, הצבא ואפילו האוניברסיטה. אני לא מפסיק להיזכר בהתרגשותו של אבי, שראה את חתימת ידו של אביו שמת בהיותו בן 16 ולגלות במסמך אחד סיפור חיים שלם, עליו לא ידע כלל. סף ההדחקה הפולנית של אבי, הצליח סוף סוף להתערער.
גם משפחתה של אימי נמלטה מהשואה. דודה של אימי נרצח כשהגיעו הגרמנים לקראת סוף המלחמה ליוגוסלביה. למרות שמשפחתה של אימי הגיעה לארץ מיוגוסלביה זמן רב לאחר המלחמה, אין ספק כי זו היתה אחת הסיבות שהובילו לגיבוש הרעיון. כמו רבים אחרים, ייתכן מאוד כי לולא המלחמה, כלל לא הייתי כאן.
במקביל לסיפור הזה אני תמיד נזכר ב- א', הטבח הצבאי. אותו א' ואני, עסקנו בתורנות מטבח צבאית, באחד מבסיסי צה"ל המרוחקים, במהלך יום הזיכרון. בצבא, נתקלתי לראשונה בישראל האחרת, באלה שלא האמינו לי שבאמת נולדתי וגדלתי בת"א. בשבילם ת"א הייתה מקום אליו עוברים בסוף הצבא, לשכור דירה ולברוח מהחיים הקודמים.
בכל מקרה, לאחר הטקס המכובד ברחבת המסדרים, אני ורב"ט א' שוחחנו, על הטקס ועל משמעות היום הזה. לאחר שסיימתי לספר לו את סיפורה של משפחתי, למרות שאני בטוח שהיה מעדיף שאפסיק, רב"ט א' הטיל את הפצצה: "אני בכלל לא מתחבר ליום הזה", הוא סיפר. "אני לא מרגיש שמדובר במשהו שנעשה לי או לעם שלי". בהתחלה הייתי בטוח שהוא צוחק, הרי לא יתכן שאדם כמעט בן 30 שעבר כמעט 30 טקסי שואה וצפירות, שמע את סיפורי ניצולי השואה בבית הספר וקרא את אנה פראנק יגיד דבר כזה.
רב"ט א' סיפר כי הוא מכבד את היום הזה רק בגלל שהוא חייב. לדבריו, השואה האמיתית של עמו היא זו של סבתו שעלתה ממרוקו, רוססה ב-די.די.טי והושמה בפחונים. סיפרתי לו שגם ניצולי שואה רבים מפולין, שוכנו באותם פחונים אך הוא לא האמין לי. לטענתו, השואה היתה תירוץ אשכנזי להתעלל בעולי צפון אפריקה, ולאפשר לסוכנות היהודית לשדוד מהם את אוצרותיהם שהביאו עימם מארץ מולדתם.
עם הטחת הקונספירציה הנ"ל בפני, הסתיימה לה שיחתנו ושנינו המשכנו בעבודתנו הסיזיפית במטבח הפעם בשתיקה. א' ואני לא התראינו כבר כמה שנים טובות. מדי פעם הוא קופץ לי לראש ואני רואה את הכבוד הרמוס של סבתו, על רקע התרגשותו של אבי ומתיישב שוב לצפות בבריחה מסוביבור.
