כשהיינו קטנים, חשבנו שכשנגיע לאוניברסיטה/מכללה כל צרותינו ייעלמו, נהיה בוגרים ונוכל לעשות מה שבא לנו... התברר שטעינו..
סילבוס: כל תחילת סמסטר, אנחנו מקבלים את הסילבוסים המפרטים את רשימות הקריאה והמטלות לקורסים. בכל שיעור, כל מרצה, מצפה שנקרא 20 מאמרים לשבוע הבא, נעשה עבודת אמצע סמסטר, סוף סמסטר ומבחן וכמובן נגיש תרגיל בכל שיעור. הם לא יודעים שאנחנו לא לוקחים קורס אחד כל סמסטר, אלא כמה וכמה? מה עובר עליהם?
חופש: אני מנסה להיזכר מה המושג הזה אומר וקשה לי. כל סמסטר, אנחנו מתפללים שיגיע כבר הסוף ונוכל ליהנות מהחופש. רצון לחוד ומציאות לחוד, עם כל העבודות, המבחנים, מועדי ב', בסוף נשאר לנו יום חופש אחד, וגם זה במקרה הטוב. איפה הוא החופש האמיתי של הבטלה? לשכב על הגב, להסתלבט ולא לשנן את החומר למבחן בשיטות מחקר, תוך כדי הכנת העבודה בפסיכולוגיה.
שיעורים עם חובת נוכחות בכיתה: נו באמת, אנחנו כבר בוגרים, רובנו שירתנו בצבא, שם היינו אחראים לעוד כמה נפשות, חוץ משלנו. טיילנו בחו"ל ועשינו עוד דבר אחד או שניים, אז מה לעזאזל הקטע הזה, שאנחנו חייבים להיות נוכחים בכיתה? למה לא סומכים עלינו, שנעשה את השיקולים שלנו בעצמנו?
מתרגלים סניליים: הם היו תלמידים רק שנה, שנתיים לפני. הם עשו את אותו המסלול שאנו עושים עכשיו. אבל, כנראה שיש להם בעיית זיכרון קלה. אחרת לא ניתן להסביר, למה יש מתרגלים שנהנים להתעלל בתלמידים. המתרגלים האלו, אמורים לעזור לנו, אבל בעצם הדבר היחידי שהם רוצים זה את התפקיד עצמו, עוד שורה ברזומה. בדרך אם אפשר הם מוציאים את העצבים על כמה סטודנטים מסכנים. למה הם לא זוכרים איך היה להם בלימודים? כמה הם היו צריכים את העזרה של המתרגלים שלהם?
חלון של 4 שעות: בשנת לימודיי הראשונה כל כך שמחתי על זה, לקחו לי בדיוק שבועיים להבין שזה סיוט. אי אפשר לנסוע הביתה כי ברגע שמגיעים הביתה כבר לא רוצים לצאת ממנו. אי אפשר לעבוד כי עד שמגיעים לעבודה כבר צריך לחזור ללימודים. כמה כבר אפשר לשבת בספריה? וכמה זמן אפשר לשבת על הדשא (ואת זה כותבת מישהי שההגדרה המדויקת של התואר שלה הוא מדעי הדשא), למה אי אפשר לדאוג לנו? שיהיו שיעורים רצופים ואם כבר אז שיהיו לנו רק שעתיים חופשיות, אותן נדע לנצל בלי להתלונן.
קפיטריה: זכייני הקפיטריות והעמדות לממכר קפה באוניברסיטאות ובמכללות פשוט גאונים. הם יודעים שאחרי שעתיים של לימודים, אנחנו חייבים לצרוך קפאין על שלל צורותיו. אנחנו מצידנו מספיק פריירים לשלם כסף טוב, על כוס קפה מהסוג שאף אחד לא קונה הביתה, כנ"ל לגבי הנכונות שלנו לשלם על שמן עם קצת צ'יפס, סכום לא מבוטל. אז מי רוצה לפתוח איתי קפיטריה באוניברסיטה? אולי נוכל להרוויח על חשבון הסטודנטים האחרים...
ספריה: שהות קצרה בספריה מעלה בי רק תהיות, איך זה שכל הספרניות נראות אותו דבר; זקנות עם שיער לבן אסוף ועדשות משקפיים עבות? איך זה תמיד קורה כשאני צריכה ספר הוא לא נמצא? למה אנשים קורעים דפים מתוך ספרים? ואיך הספרנית שומעת שאני לוחשת לסלולרי גם כשאני נמצאת רחוק רחוק ממנה, הרי זקנים לא אמורים לשמוע טוב. הספרייה שאמורה להיות גלגל ההצלה של הסטודנטים, שם אמור להיות כל המידע הנחוץ, הופכת לזירת מריבה. קצת בעייתי ש 60 תלמידים רבים על שני ספרים.
למרות הכל, אם בני ישראל עברו את המכות של פרעה (שהיו הרבה יותר מלכלכות) והלכו 40 שנים במדבר כדי להגיע לכאן, אנחנו יכולים לעשות את זה. בנינו, מה זה 3-4 שנים הרי עברנו את פרעה, נעבור גם את זה..
