קריאת ההגדה, המספרת את סיפור יציאתם של אבותינו ממצרים, הפכה ברבות השנים, בעבור מי שאינו שומר מסורת, לחזיון אור קולי של ארכאיות, המנותק מההוויה הישראלית העכשווית. נבירה קצרה באוסף ההגדות הענקי של האספן אבירם פז חושפת שלפני קום המדינה נקטו אבותינו הצבאיים - חיילי הבריגדה והגדודים העבריים, גישה קצת שונה בהתמודדות עם הטקסט המסורתי.
עיון בהגדות הצבאיות מגלה שהלוחמים החלוציים התייחסו אל הנוסח המסורתי של ההגדה כהמלצה בלבד. התסריט המופלא של ההגדה המושתת על רעיונות החופש ושחרורו של עם ישראל משעבוד, היוו בסיס נהדר לכתיבת הנרטיב העכשווי של עם ישראל הנאבק על זכותו לגאולה על אדמת ארץ ישראל. על-ידי הוספת קטעים ושירים, תוך שמירה על מסגרת "הגדתית" ביטאו חיילי היחידות העבריות את הכאב והכמיהה שפעמו בלבם של בני התקופה ההיא, בצד התחושה שסיפור יציאת מצרים, גם אם בשינויים קלים, הוא סיפורם שלהם.
פז מספר שבהגדות הראשונות שנכתבו על-ידי חיילי היחידות המגויסות במדבריות לוב בשנים 1940-1943 הוכנסו קטעים חדשים, אך הקרבה לנוסח המסורתי נשמרה. עם הזמן התווספו יותר ויותר קטעים המדברים על הווי היחידה והחיילים נשארו נאמנים פחות ופחות לטקסט הדתי.
"ליחידות העבריות לא היו עלונים, לרוב גם אסרו עליהם להציג סמלים עבריים בפומבי", ממשיך פז. "בסדר הפסח היה משהו מחייב, כולם חגגו אותו. החיילים ניצלו את האפשרות שיש מסגרת שמדברת על יציאה לחופש, על סוף השעבוד, ועל זה בנו את הסיפור שלהם. הם לקחו התחלות של משפטים - את אלה המוכרים - והוסיפו להם המשך אישי".
חיילי פלוגת הגריזון פלטון ראשון - פלוגת ה"קשישים" העברית שפעלה תחת הצבא הבריטי, צירפו בסוף ההגדה מסכת פסח הומוריסטית שבה תיארו את ההווי של חיילים עבריים בצבא הבריטי. הקטעים המוכרים מההגדה שונו, חודדו והפכו לבדיחות עוקצניות ברוח התקופה.
"כנגד ארבעה טיפוסי בני-אדם בא הדיבור: חכם - מה הוא אומר? - מה יהיה עם החוקים בנוגע לגדודים העבריים? מתי יתמלאו? מתי יצוידו כהלכה? מתי ישלחו אותם לחזית?
ואף אתה תפסח על כל זה ותאמר (בהברה אשכנזית): "אי", "או", "נו" - אסור לדבר...
רשע - מה הוא אומר? - מי ביקש אותך להתגייס? מי שלח אותך?
ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: "בנת?"...
תם - מה הוא אומר? - לא ידעתי שיש חובת גיוס. עכשיו מכיוון שהתחלתם להזמין בחוזק יד בחפץ לב אמלא את הפקודה.
ושאינו יודע לשאול- יש לו תירוץ: הוא אינו מבין עברית! הוא קורא רק "tsoP enitselaP".
את פתח לו- את פי האסון שלנו ואמור לו: "אם לא עכשיו אימתי?"
בזמן שעורך הסדר היחידתי קרא את הקטע הזה, המופיע בהגדה, בעוד החיילים מסובים סביב שולחן הסדר ביבשת הלוהטת, פרץ באירופה מרד גטו ורשה. מסך ההיסטוריה הורם.
ההגדה רוויה באיורים המתארים מצבים יום-יומיים של יהודים במחנות הריכוז וההשמדה, ומתחתיהם, בדמיון מצמרר פסוקים הלקוחים מהסיפור המקראי של יציאת מצרים. "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?", פותח אחד העמודים בשאלה המסורתית וממשיך בתשובה האקטואלית, "על שום שאנו הלומי קטורת הגלות, על שום שברחנו מגלות לגלות, על שום שאמרנו כל אשר הגיע לאחינו תמול וכל אשר הגיע להם בארץ מגורם לא יגיע אלינו. על שום שהמעטנו לעשות לנפשנו כדי להקים את בתינו ומדינתנו שנחרבו".
גם השיר החביב "די דיינו" זוכה לשיפוץ ברוח אותם ימים. "...אילו נתן לנו את היטלר ולא הקימו לנו גטאות - דיינו. אילו הקימו לנו גטאות ולא הקימו לנו תאי גזים וכבשנים - דיינו... על אחת כמה וכמה משהגיע לנו כל אלה הרי אנו חייבים לעלות. להעפיל. לחסל את הגלות. לבנות את ארץ הבחירה ולהקים בית לנו ולבנינו עד עולם".
