ביום זה, בדיוק לפני שנה, היה בוקר קריר, שקט מסביב, שלכת וקרניי שמש קטנות מלטפות ב"קופישופ" באמסטרדם. מולי ישבה בחורה מדהימה שצחקה וגרמה לי להרגיש הרגשה נפלאה. אני זוכר אנרגיה חזקה שהייתה יכולה להרעיד את כל העולם. אני זוכר זאת, כאילו זה היה אתמול.
בפעם הזו הבוקר התחיל קצת מוזר, עננים כבדים כיסו את השמיים. ראיתי איך היום הזה הולך להזכיר לי את שנה שעברה. בקשתי יפה מהשמש- "בבקשה תצאי, זה היום הולדת שלי".. ואחרי כמה דקות היא יצאה. היה יום יפה ומרגש. ביליתי אותו עם שני חברים טובים ומכתב ברכה בכיס, שקבלתי יום לפני מזוג אוהבים.
אני בן שלושים, השעון הביולוגי שלי נעלם, אבל במציאות לא נותנים לי אפילו 25. מה אני צריך שעון ביולוגי שיציק לי עכשיו.
הערב הגיע, קיבלתי זיקוק ממלצרית חצי הולנדית, בבר בצפון שנראה כמו מסרט מערבון. זה תמיד מפתיע לראות במושב מבודד בצפון, שלושה גברים עירוניים זוהרים נכנסים בשעה שבע בערב לשתות אלכוהול, עשינו לה את היום. היא אפילו השקיעה, הביאה לי זיקוק ורשמה לי ברכה. הפנטזיה התנפצה שהחבר שלה בא.
בשעה 22:00 לצלילי "דארק סייד אוף דמון", שהקדישו בשבילי, שתינו ל"חיים" ולי. אם היא הייתה מתקשרת ברגע הזה, זו שישבה מולי לפני שנה באמסטרדם, רק בשביל לומר לי שאת היום המיוחד הזה היא לא שכחה, זה היה יכול להיות הרגע הקוסמי שכל כך ייחלתי לו, אבל הוא חלף.
היום מתחיל לעבור, כמעט חצות, אני מוצא עצמי מתבונן בנייד ומתחבר שוב לעבר. עוד מעט היום יסתיים ואיתו יום ההולדת שלי.
אני הולך לישון. מחר בבוקר אין לי יותר למה לקוות, רק להתחיל את החיים מהתחלה, לחזור לעולם המפחיד של הדייטים, הפגישות, הכרויות מזדמנות, להיפתח ללא פחד כי אין יותר בשביל מה לחכות.
כל כך פחדתי מעולם הדייטים, סגרתי את ליבי במשך שנה. היה לי קשה להיפתח באמת ולהבין שאני צריך אהבה חדשה.
הבנתי משהו משמעותי ביום הזה: מה שווים אותם הרגעים, אם הם נגמרים ואותם האנשים שאיתם יצרנו, לא חלק מחיינו בהווה? מה שווה אם בסוף היום אין מי שבאמת יהיה שם ויידע? מה שווה כל הצלחה אם אין עם מי לחלוק אותה? מה שווה כל היצירה אם האדם שאתה אוהב לא רואה אותה ויודע מה עברת כדי להגשימה? יש לי צפיות מהאנשים שאני אוהב; שירגישו, שיבינו לדעת לתת. הבנתי שהדרישות שלי הגיוניות, גם אם הן לא תמיד מתגשמות.
פתאום התעוררתי והפכתי לריאלי, אני מרגיש, מתגעגע וחושב על משהיא שמהצד שלה אני נראה רק עוד אדם, בחיים שנעלם.
דקה אחרי חצות, פתחתי את הברכה שהזוג האוהב נתן לי לגיל שלושים ובה היה כתוב בין היתר:
"נראה שהגעת לבגרות נפשית גבוהה,לאחר מסעות שונים. היום, כל מה שנותר לך הוא לנצל את הנקודה שאליה הגעת. וממנה לפרוץ הלאה באמצעות כל הכלים שרכשת לאורך השנים "אנחנו רוצים לאחל לך את הדבר שמגיע לך יותר מהכול, ולכן אנו בטוחים שיגיע במהרה - מציאת בת זוג שאיתה תחלוק את זמנך ,ותיתן לה מעצמך כמו שרק אתה יודע לתת".
מכתב כזה היא כנראה לעולם לא תקבל, מקבלים אותו רק אלו שמבינים משמעויות בחיים. אלו שמסוגלים להסתכל גם מעבר לכוכבים, שמסוגלים לרגש גם כשקשה, שזוכרים רגעים נוסטלגיים ומעריכים את משמעותם (כמו שאני זוכר את הרגע באמסטרדם, בדיוק לפני שנה).
ישבנו בבר ולא חשבנו על המחר. קשה לי להבין, איך משהי שחוותה איתי כל כך הרבה רגעים וזיכרונות משותפים, לא מסוגלת להראות לי שהיא זוכרת יום אחד מיוחד שהיה לפני שנה. זה לא דורש הרבה, רק לרגש פעם אחת.
אני חוזר בחזרה לעולם הדייטים, האהבות, ההצלחות החד פעמיות, הריגושים הפרפרים והשקרים הלבנים. כן מה לעשות זה כנראה חלק מהחיים.
לפני כמה ימים אחרי גיל שלושים שאלו אותי שאלה מה הכי מרגש אותך בחיים ועניתי: מרגש אותי הודעת sms-"מתי אתה בא", חיבוק חזק בבוקר קר, נשיקות שעושות צמרמורת בגב, לחמם יד קרה במגע ומילה כמו "אני אוהבת את מה שיש בנינו, אני אוהבת אותך". היום אני בן שלושים, אחריי אין סוף מסעות בחיים סקס, מסיבות , אהבה וסמים. אני יודע הרגעים הכי טובים בחיים הם הרגעים שהכי לא מצפים להם הרגעים שלנו.
בחזרה למציאות כי נמאס לי לחיות בסרט שיום אחד היא תבין שהיא עשתה טעות.
