הכרתי בחור. חמד של בחור, חכם, מעניין, חמוד, מצחיק ונראה טוב. אבל היתה בעיה. אולי בעצם היתה לי בעיה. הוא הרוויח פחות ממני, הוא עבד בעבודה דיי מכנית, הוא לא הפעיל את המוח שלו יותר מדי ויש לו, באמת שיש לו, מוח.
האג'נדה שלו לחיים, היא לשמור על איכותם. מבחינתו לחיות טוב, זה לעבוד מספר מצומצם של שעות, להרוויח מספיק כדי לכלכל את עצמו ולבלות בשאר הזמן. זה לא שהוא חסכן או קמצן, הוא חי חיי מותרות, נהנתנות, עושה מה שבראש שלו.
זה מפריע לי. מה בדיוק, אני לא יודעת, אולי זה שאין לו שאיפות, אבל זה אפילו לא ממש נכון. יש לו שאיפות לגבי החיים, אבל אין לו פשוט את השאיפות שלי. מפחיד אותי לצאת עם בחור שאין לו קריירה, שאין לו עבודה מסודרת. מפריע לי שהוא לא יודע מה יהיה איתו עוד 10 שנים שהוא לא יודע מה יהיה מצבו הכלכלי, אם תהיה לו פרנסה או לא... והחלק שהכי מפחיד אותי זה שאין לו שום בעיה עם זה, הוא לא שואף לזה.
אני לא יודעת למה זה מפריע לי. זה לא שאני יודעת איפה אני אהיה, זה לא שיש לי קריירה מפוארת וכניסה ישירה לבנק. אבל עדיין. יש משהו שמפריע לי. אם תלחצו אותי לפינה, גם אודה שעצם הרעיון שכאשר אני אציג אותו בציבור, לכל חברותי שבעליהן/חבריהן עובדים במקצועות חופשיים, עובדי הייטק וכדומה, אלו שמרוויחים טוב, ארגיש קצת לא בנוח. למה ככה. לא יודעת.
לחץ חברתי, לחץ נפשי, אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות. אבל עדיין. אני יודעת איך אני רוצה שייראו חיי. אני יודעת שאני רוצה בית מרווח, אני רוצה לטוס כל שנה לחו"ל, אני לא רוצה לחיות בצמצום.
אני רואה איך זוגות עם בעיות כלכליות חיים. אני מבינה שלא משנה מה יגידו על כסף, שהוא רק אמצעי, ושהאושר, התקשורת והאהבה הם הדברים החשובים ביותר. המחסור הכלכלי, חודר לליבותיהם של האנשים. הריבים על כסף לעולם לא נפסקים. אז אחרי שאני יודעת ומבינה ורואה את העתיד, יש לי אפשרות לשלוט ולבחור. האם לא כדאי למנוע חיים לא נוחים במתן של הזדמנות חסרת סיכוי. אבל האם כדאי לוותר על ההרגשה המצויינת, אבל האם ההרגשה הזו לא יכולה להיות לי עם אנשים נוספים? האמת, לא יודעת.
