אף אחת מהבנות שבקורס מדריכות שריון (קמ"ד) בבית-הספר לשריון, לא יודעת שיש הלילה מסע כומתה. זאת אומרת, אף אחת מהן לא אמורה לדעת זאת. זה לא מפריע להן להתחבט בשאלות תמימות למדי - האם כדאי בכלל ללכת להתקלח? האם יש טעם ללכת לישון או עדיף לחכות ערים? ואם לישון, האם כדאי להישאר כבר עם מדים?! הסגל המתוסכל שיחרר את הבנות לשעת ט"ש, כאשר הוא מתחיל לשקול ברצינות לבטל את המסע בשל ההפתעה שהתקלקלה.
שעת הט"ש, כיאה לערב יום ראשון, נפתחת בערימה ענקית של חבילות שמנות במיוחד. "החבילות הגיעו!" צועקת מישהי, ובמהרה עטות על הערימה חבורה מורעבת של טוראיות נלהבות. הצצה מהירה בחדרים מגלה שכל אחת מ-36 החבילות מכילה חטיפים ושוקולדים בכמות שלא תבייש גדוד.
ערב המסע הוא גם ערב מיוחד מאוד עבור שליש מבנות הקורס - אלו שהוכשרו במגמת נהיגה זכו, סוף סוף, לקבל את השריונות הירוקים. הדבר, כצפוי, לא מנע גם מהתותחניות והטעניות לשיר בקולי קולות, ויחד עם המוסיקה ועם כמויות האוכל שנפרש על השולחן, קשה להאמין שזהו עוד ערב נורמלי בקמ"ד.
שלוש שעות ושמונה דקות אחרי שהלכו לישון, פורצים המפקדים צבועי הפנים בצעקות - "הקפצה!". "כומתות שחורות!" צועקת חיילת זריזה שכבר הספיקה לשלוף עצמה מן המיטה, והבלגן חוגג. על רקע הצווחות מכבה מישהו את האור, והבנות ממשיכות להתרוצץ באפילה המוחלטת. "כאילו זה היה אתמול", מתרפקת מישהי תוך כדי ריצה, והאור חוזר בליווי עשרות אנחות רווחה. הבנות עולות על אפודים תוך שהן מקללות את הקור הנוראי, ערניות ונרגשות כאילו מעולם לא הלכו לישון. תוך דקות ספורות מתמלאים הפרצופים הנלהבים בצבעי שחור, ירוק וצהוב, והמסע מתחיל.
לא דרוש זמן רב על מנת לחצות את ששת הקילומטרים המיועדים של המסע, אך עם הנשק, האפוד והאלונקות, הדקות לא ממהרות לחלוף. הלילה אפל במיוחד, אבל גם אל מול האורות הקלושים מן המרחק ניתן להבחין בזיעה הנוצצת.
לקראת הסוף פוצחות הבנות בוויכוחים תמוהים בנוגע לזכות לאחוז באלונקה, כאשר המפקדים כמעט נאלצים להכריח את הבנות לתת גם לאחרות ליהנות קצת. ארבע פצועות כבר התאספו להן עד שעה זו ברכב האביר המלווה את המסע, והן מתכוננות לצאת ולהתאחד שוב עם חברותיהן. כאשר מונחים האפודים באזור הטקס, ואור צלול נפרש לאורך החולות ומבהיר לכל שהלילה אכן הגיע לקיצו, קופצות הבנות על הזדמנות נוספת לפצוח בשיר וממלאות את החלל הישנוני בצלילים המוכרים ובצעקות - "כולם היום יודעים זאת טוב מאוד, שלקמ"ד, יש יותר כבוד!".
בשעה 5:29 מתחיל המסדר, ובלי למחוק את החיוכים מצייתות הבנות לפקודות הרס"ר, מכתפות, מדגלות ומציגות את נשקן, ובין לבין מגניבות מבטים אחרונים אל כומתות הבקו"ם השעירות שנחות בכותפות. "מהיום אתן טנקיסטיות", מתגאה בהן המ"פ, סגן עדי חדורוב. הן נפרדות מהכומתות הירוקות שנותרו גלמודות על השולחנות בסופו של המסדר. "להתראות!"
בין 82 ל-35 בנות מתחילות בדרך כלל את הקורס.
הפעם התחילו אותו 36 בנות, וכולן גם הגיעו לקו הסיום. הן חולקו לארבע כיתות ולשלוש מגמות - נהגות, תותחניות וטוענות.
לאורך הקורס עברו הבנות חמישה מסעות, עם קילומטרז' כולל של 20קילומטרים.
בסוף הקורס מבקשות מרבית הבנות להישאר בביסל"ש, כאשר 80% מהן אכן יישארו בבסיס הדרומי.
"נש" - משורש נשמה, נאמר באותו ההקשר.
"קמ"ד מתגלגלות" - הכינוי אותו הרוויחו הבנות בקרב באי הבסיס, כי "מרוב אוכל אנחנו מתגלגלות ולא רצות". הגלגולים, מבטיחות הבנות, לא היו שם תמיד. "הגענו כוסיות נשיות", הן מבקשות להבהיר, "יצאנו גברים דוחים".
"חדר הרשע" - חדר 101, שלטענת השוכנות בו הן בסך הכל סובלות מ"ציניות קוסמית שקשה לאנשים להבין".
"דובון של אוהב אותך" - הבעת חיבה, אמירה שאהובה במיוחד על מספר בנות ספציפיות.
"לפנים", "לחפור", "ליגה" - מלים שיש להגיד בכל פעם שאין משהו יותר טוב להגיד. אם נפלתם בטעות לביסל"ש ויש לכם צורך עז להרגיש שייכים, תהיו בטוחים שהמלים הנ"ל יהפכו אתכם לחלק מהחבר'ה תוך שניות ספורות.
"אין חבר שמסיים קמ"ד" - סיסמה שמטרתה להבהיר לכל, כי סיכוייהם של זוגות להישאר אוהבים לאורך כל הקורס קלושים למדיי. "רק זוגות בודדים שורדים", מודיעות הבנות בלי יותר מדי עצב. "לא מתאים להם חברה בצבא, במיוחד לא כזאת שמותר לה לדבר בטלפון רק פעם ביום".
